מאוקטובר לא כתבתי בבלוג שלי.
בנתיים קרו כל-כך הרבה דברים, ואני שהייתי מותשת כל-כך, לא הגעתי לבלוג.
השבוע חגגתי יום הולדת.
והיה כייף להיות עם 10 חברות טובות, שחלקן באו מרחוק, והתמלאתי באנרגיה חיובית לעוד הרבה זמן.
אולי צריך לעשות זאת לעיתים קרובות יותר?
אז מה קרה מאז אוקטובר:
ראשית, הבכור התחיל קורס טייס לפני כ-שישה שבועות.
בקור הגדול הם היו בשבוע שדאות, ואני מצאתי את עצמי שולחת לילד גופיות טרמיות בחבילה...
מוזר לדאוג ולהתגעגע לבחור הזה, שלקח עלי תמיד אחריות, עזר לי בכל, תמיד אמרתי שהוא "גידל אותי", ועכשו הוא רחוק ואני בונה מערכת יחסים חדשה עם הפושטק הצעיר, בן 14.5, שנשאר איתי לבד בבית.
כמובן שהבכור חסר, הוא זה שבישל, וזה שקנה, וזה שהסיע את הצעיר, וזה שהחזיק לנו את המחשבים ברשת ודאג לאינטרנט, ופתאום בשבוע האחרון לא היה לנו אינטרנט, עד שהיום הוא נתן לנו תמיכה בטלפון...
מה עוד קרה: לאחרונה כשהייתי עייפה מותשת וקצת דכאונית, (אני, כן - אופטימית חסרת תקנה שכמוני, הייתי כל-כך נמוך), הלכתי לטיפול, ושם אמר לי המטפל המצויין שלי שאני ממליצה עליו בכל פה, לעשות איזה שהוא תרגיל עם עצמי.
מהתרגיל הזה יצא שאני רוצה להתעסק באופן יותר עמוק בנושא השואה.
אמא שלי, קיבוצניקית מופלאה בת 86, סיפרה שנים את סיפורה ביום השואה בבתי ספר. ואני הבנתי שאני רוצה להמשיך את דרכה.
החלטתי שלמרות שאני כבר מתנדבת בפרוייקט אחד מופלא שלוקח ממני זמן, אני הולכת להתנדב ולפעול גם בתחום הזה.
ההחלטה הזו מכניסה כל-כך הרבה אנרגיה לחיי.
דבר ראשון אקח את הפושטק (כרמל), וניסע ליד ושם בקרוב מאד.
וכבר זמן רב שאני קוראת ספרים על השואה, כך שזה המשך טבעי, להתנדב בתחום הזה.
אז ממני, שרוח חדשה מפעמת בי, שיהיה לכולכם שבוע טוב, ומקוה להמשיך לכתוב, כמו פעם....
אוהבת את כולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
