ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו

איגוד השוטרים היידים

מחבר: מייקל שייבון

הוצ' עם עובד.

מהכריכה האחורית:

מלחמת העולם השנייה תמה רק אחרי הטלת הפצצה האטומית על ברלין ב-1946, וב-1948 נחלו היהודים תבוסה בפלשתינה. נוכח מצוקתם של הפליטים הרבים, כונן הקונגרס האמריקאי בדרום אלסקה מחוז פדרלי מיוחד, לשמש להם מקלט לתקופה מוגבלת של שישים שנה. כשלושה מיליון יהודים חיים שם היום, ועתידם לאחר ה"השבה", שתחול בעוד חודשיים לוט בערפל.

הספר מספר על מושבת יהודים דוברי אידיש שמצאו מקלט לתקופה מוגבלת בדרום אלסקה, (השנה היא 1948), ועל חקירת רצח.

במקביל לחקירת הרצח מסופר גם סיפורו האישי של הבלש לנדסמן שבעקבות גירושיו הופך שתיין, וגרושתו הופכת לבוסית שלו במחלק הרצח...

הספר מתובל בשפת האידיש, שנותן אוירה יהודית, ובסוף הספר אף יש מילון למילים היידים שבספר. (רובנו בטח מכירים את רוב המילים...)

גם תאור חיי החסידות מוכרים לכולנו, ומתוארים באופן אמין.

ומכאן להתרשמותי:

אני כותבת את כל זה כדי להבהיר שאחרי הרבה ספרים שקראתי לאחרונה, את הספר הזה אני לא מצליחה לצלוח ותקועה באמצע.

ההומור של הסופר טוב ושנון. זה הדבר הטוב ביותר בספר.

לדוגמא: אחרי שפקיד המלון בו גר לנדסמן ובו התרחש הרצח מעיר את לנדסמן חוקר מקרי הרצח שואל אותו לנדסמן "נגעת במשהו בחדר? טננבוים אומר: רק בכסף ובתכשיטים")

 אך הכתיבה שוזרת יותר מדי שמות של אנשים, מקומות, רחובות, והסיפור מבולבל מדי לטעמי ויותר מדי "מיני עלילות" שזורות בו. העלילה המרכזית איטית מדי ולא ממש מתקדמת, והתאורים של כל דבר ארוכים מדי ומאיטים את קצב העלילה.  וזה לדעתי החיסרון של הסיפור שעייף אותי ולא משך אותי להמשיך בקריאה.

גם התיאורים שהם רבים מדי במקומות שהם לא נחוצים וסתם מעייפים. ציטוט:

"מכונת הקפה מתחילה בשיהוקה סמוך לשעה שבע. כמה אלפי מולקולות של אדי קפה חודרים לחדר השינה ומדגדגים את השערות בנבכי חוטמו של לנדסמן".

ועוד דוגמא לתיאור מיותר:

"לנדסמן שולף את משקפי הקריאה שלו מכיס המקטורן. גשר האף של המסגרת שבור, כך שכל עדשה מנותקת מרעותה. יש לו כעת באמת זוג משקפיים, לכל משקף קנה משלו. אסתר מלכה מוצאת סרט הדבקה חשמלי, צהוב כמו אזהרה מפני סכנה, במגרה שמתחת לטלפון. היא חובשת את המשקפיים ומחזירה אותם ללנדסמן.  חבישת הסרט יוצרת תפיחה בעובי של אגוז. היא מושכת אליה אפילו את עיניו של מרכיב המשקפיים, וגורמת לו פזילה רצינית."

הספר מלא בתיאורים כאלה שבגינם העלילה בקושי מתקדמת. התיאורים אגב כתובים יפה אך ריבוי הסגנון התיאורי עייף אותי. חסר קצב, וכך אובד חוט הסיפור וצריך כל הזמן "להיזכר" על מה בכלל הספר.

הספר כבר חודשים נמצא במדור מומלצים של מדור הספרים ב- YNET ודווקא אותי הוא אכזב.