בנימין לאו, כותב בתרבות וספרות בעיתון הארץ, במדור פרשת השבוע, בעקבות פרשת "צו", על המילה קורבנות.
הוא גם מתייחס לביטוי הישראלי כל-כך קורבנות תאונות הדרכים.
הוא כותב: " הביטוי קורבנות תאונות הדרכים נראה לי שמוש מוטעה ומטעה בשפה.
אנשים משלמים בחייהם לא מבחירה ולא מתוך רצון כלשהו, אלא כמעט אך ורק מתוך פשיעה חברתית ונהיגה פושעת. הנפגעים אינם קורבנות והמקריבים אינם אלא רוצחים או פוגעים".
עד כאן דבריו של בנימין לאו.
אני רוצה לכתוב כאן על בן זוגי לשעבר, שהרג מישהי בתאונת דרכים לפני מספר שנים.
אדם נורמטיבי שאינו פושע בכביש, ובשבריר שניה שלא ברור מה קרה בה עד היום הוא סטה עם ריכבו למסלול הנגדי, פגע ברכב חולף, הרג מישהי, והוא ועוד מישהי מהרכב השני נפצעו קשה.
למה אני כותבת כל זה: כמובן שאיני מקילה עם אותו אדם שהרג, אך אני רוצה רגע לנסות להיכנס לראש של אדם שהרג בשוגג, והורשע בהריגה.
אדם כזה, אם מוסרי הוא, אמור להתייסר כל חייו.
אדם כזה שלקח חייו של אדם אחר, צריך לסבול כל-כך, במחשבה על משפחתו של ההרוג.
אדם כזה אמור להביע חרטה. ולהיות הלוחם מספר אחד בתאונות דרכים.
להיכנס לבתי ספר ולדבר לפני תלמידים על החיים שלו לאחר שהרג. מה עובר עליו. להכניס מודעות לתלמידים שגם חייו של ההורג נהרסים ברגע.
אבל איני מסכימה עם בנימין לאו שאדם כזה הוא רוצח.
זה לא מתקרב למשוואה של אדם שנוהג שתוי או מסומם או ללא רישיון.