מה עיינינים כולם? הרבה זמן לא הייתי כאן אה? טוב, קבלו שניה איזה משו שקרא לי אתמול... כי כבר אין לי כוח לחזור על זה 80 אלף פעם.

בעצם הכל התחיל יום שלישי...

הגעתי לשירות לאומי בבוקר, הכל כרגיל... אמרתי בוקר טוב, וכשעוד לא הספקתי להניח את התיק שלי, אחת האמהות של אחד הילדים ניגשת אליי... "אור,ניסן אמר לי שאת צועקת עליו, אני מבקשת לא לצעוק עליו". אני עוד לא הספקתי לעכל מה שהיא אמרה ואמרתי לה בסדר גמור, כשבמחשבה שניה, אני בכלל צועקת עליו?!

כך עבר לו יום שלישי בסדר, ורביעי עד השעה 8 בערב.....

קיבלתי טלפון מהגננת שאיתי בצוות.... (גן ילדים למי שעוד לא יודע...),

"אור יש לי שאלה אליך, למרות שאני כמעט בטוחה שזה לא הגיוני... את אמרת ליד ניסן את המילה כוסאמק?"

- "לא" עניתי לה.

"ואולי יצא לך להגיד לו תשתוק?" היא שאלה אותי עוד שאלה מוזרה...

-"ממש לא!!, לילד אני בחיים לא אגיד דבר כזה!"

- "ידעתי, טוב, אני כבר יגיד את זה לקרן (אמא של הילד)"

היא הוסיפה ואמרה שהאמא כבר התלוננה לאחראית שאני אמרתי משו שמסתבר שבכלל לא אמרתי.

וככה ניסגרה לה השיחה.

שוב, שום פירגון מההורים על העבודה שלי בגן הזה. שום מילה טובה.

................................. עבר לו הלילה בשינה טובה..................................................

הגיע יום חמישי. אתמול. הסיוט של החיים שלי רק התחיל.

בבוקר, הגעתי לגן. היום החופשי של הגננת ויש גננת מחליפה... אמרתי בוקר טוב לכולם, לילדים שהגיעו, וכמובן לצוות.

איכשהו, הגענו לדבר על השיחה שהייתה לי עם הגננת ערב לפניי...

מסתבר שההורים גם מתלוננים על הצורת לבוש שלי, גם על זה שאני שמה כובע בחורף כי קר לי... וואלה יופי!

יצאתי כ"כ נפגעת מהעניין. בחיים שלי לא חשבתי שאפשר לספוג כ"כ ביקורת מאנשים.

את היום אפשר להגיד שהמשכתי סבבה. העניין הוא שניגמר סבבה אי אפשר להגיד.

בשעה 16:05 אחרי הצהרים, 2 הסייעות האחרות מהצוות שלי יושבות על השטיח עם הילדים, מקריאות להם ספרים ומחלקות להם בייגלה.

אני עמדתי במטבח, ניגבתי את הצלחות שמהם אכלו הילדים.

באותו הרגע נכנס אבא של ניסן. מחייך אל הבן שלו אבל ישר משנה את הפרצוף:

"מי זאת אור?" שאל בטון עצבני..

"אני" עניתי לו.

הוא הפנה את מבטו מ2 הסייעות שעל השטיח לכיווני, ליד הכלים: "את אור?"

"כן" עניתי.

"את צועקת על ניסן?" שאל אותי באותו טון מאיים.

"לא" עניתי בטון שמתחיל להרגיש מאויים.

"ניסן, אור צועקת עליך?" אבא שלו הפנה את מבטו אל הילד שלו ושאל אותו.

ניסן הנהן עם הראש מלווה בחיוך כהסכמה לעניין. ידעתי שמזה אני לא אצא בזול.

האבא התקרב אליי במהירות, מרחק של 0 מטר הנמיך את קולו ואמר לי:

"את צועקת עליו?"

הנהנתי בראש לשלילה.

"את צועקת עליו?" הוא חזר ואמר.

"לא" עניתי לו.

"את בטוחה?, הילד חזר להרטיב כבר כמה לילות, וזה לא סתם" הוא התחיל לאיים...

"אם את תצעקי עליו זה יהיה הסוף שלך" הוא המשיך לאיים.

"את יודעת, שהוא ילד שיש לו בעיות בדיבור וזה גורם לו להתעצבן מהר, לא צריך לצעוק עליו, צריך להסביר לו,

אבל אם כל זה ממשיך, אני אדאג שאת לא תשני טוב בלילות!"