רועדת כולי. חצי יממה אחרי תום הצום ועדיין לא שברתי אותו. אחרי שכל הלילה צעקתי בהרים על עצים ועל אלוהים ועל עצמי ועליו התעשתתי ועליתי על אוטובוס לכיוון בית הקברות. ולא היה לי אומץ. והיה לי אומץ. וזה פשוט לא הוגן, כי זה ככה. בסוף, כמה צפוי, התנהגתי בפחדנות המאפיינת אותי ברגעי האמת האלו ונסעתי הביתה, חיפשתי רגע חופש ולא הצלחתי למצוא כלום. הרגשתי ריקנות וכבדות ועצב וכעס ושנאה ורצון להכאיב לעצמי כדי להתעורר מהסיוט הזה כבר. ולכל אחד יש את דמות המדריך שלו, בצורת מלאך, בצורת אדם שמדריך אותו ומחייך חיוך נבון כשהוא מצליח לעזור ופתאום ברגע אחד. אחר כך הגיעו עוד שתיי הודעות על מוות. ואז אמא אושפזה. בין כל העבודות לקראת הטקס בשטח עליתי להרים והתפרקתי. כוסעומו על הכל, על החיים האלו על הבני זונות האלו, כולם בני זונות. הידיים רעדו לי, הגוף היה כבד מכדי להרים אותו. הפנים אדומות ונפוחות והרגליים שרוטות כולן. ולא שהיה לי אכפת, לא מזה בכל אופן, אני לא יודעת איך להתמדד עם הרגשות האלו אני לא יודעת מה לעשות עם היד הזו שפערה לי חור בבטן ומשחקת לי שם עם כל מה שיש. אני משתגעת, אני מפחדת. אני מפחדת מלהשתגע. ניסית לאכול היום בבוקר, הקאתי, אז וויתרתי. בא לי להצליח, בא לי להצליח, בא לי להצליח. להתעורר מהסיוט המזויין הזה, לנשום, לחיך. הי, הכל בסדר עכשיו. רק שלא, ואני לא מצליחה לישון כבר ארבעה ימים. בכלל. עייפות נוראית. אני לא כותבת, לא מנגנת, לא מחפשת דרך חדשה להסביר את ההרגשות. התייאשתי כבר. ואיפה החורף הזה כבר?
וכוסעומו על הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לאכלום