אין לך דבר מכאיב משדה שאבן נחה על ליבו.

"..רק אצלנו משום מה אור חסום"

הבית שלי נכבה ונדלק במרוצת השעון [שרודף אחרי עצמו] ואני מסתכלת על מחוגים נעים, על מספרים מתחלפים, שערות צומחות ובקבוקי מים שמתרוקנים, רואה איך כלום לא משתנה, חוץ מאנשים שנעלמים, ומה דפוק אצלי כל כך בעצם שאני לא יודעת לשמור על חברים? ואיך ההיא כבר מתחמקת יותר משבוע שהיא לא עונה, ואחרי שאני מנתקת, אני משקרת, מבטיחה שזו תהיה הפעם האחרונה. ואני לא מבינה באמת, אם לא עשיתי לה טוב, או שאני מדברת יותר מידי, מרב ניסיון להגיד את הדבר נכון אני נשארתי בלי מגן עליי. והצילו, הצילו אותי, מהבדידות הנוראית הזו כשהיא כאן, לא אחרי שתהיו פה ואני אחייך. כי עכשיו היא דוקרת וזה נוראי לנשום, לדעת שלאף אחד לא יהיה אכפת אם אלך ואעלם לי לאיזה מקום. ולמה חרוזים? ולמה משפטים בקצב, מה עם לשבור מוסכמות, לשבור מסגרות ולהביס את העצב? והכישרון שלי, אם הוא היה בכלל, חסום מאחורי חומות של יאוש שמסתירות את חומות התקווה.

"..מה לעשות? אני כבר לא יודע"

נאבדתי בין הטוב והרע, לא מוצאת שום דרך נכונה עוברת אחורה וקדימה בחודשי הבלוג רואה אפס התקדמות ואפס דיאלוג. אולי סתם נוח לי להיות עצובה ולחכות שמשהו טוב יקרה, ואולי הגיע דווקא עכשיו הזמן לעשות מעשה, אחד קיצוני שישאיר חותם, ואני לא אצטרך לדאוג עוד, כי אתמול בארוחת החג כשכולם שיבחו אותי והתווכחו על מה אני אלך ללמוד רציתי ללכת החוצה לקבור את עצמי, ובמקום, שרטתי מתחת לשרוול, נשמתי עמוק וחייכתי חיוך נבוך, אחד כזה שלא מראה עד כמה אני אבודה. ונמאס לי, אני לא אבודה אני לא קטנה, אני קמה ממיטת החולי שלי ושרה שיר הלל לזמנים אחרים. הנה, אפשר לחבק, עכשיו רק נשאר למצוא את מי.

יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה,

איזה אבסורד.