אין לך דבר מכאיב משדה שאבן נחה על ליבו.

וערב, וכולן מגיעות, יושבות במרפסת כמו תמיד, על קופסאות של אוכל סיני ושאלות קשות, ואני עושה צעד ומספרת.

זהו, אין יותר חלק מהחיים פה וחלק שם. עכשיו, הכל תפור ביחד לעולם שלם, חיים שלמים, החיים שלי.

ומחר יגיע, אני יודעת שהוא יגיע, ובא לי שהוא כבר יהיה כאן. אני יודעת שיש לי אחד, אני פשוט לא בטוחה עד כמה הוא יצליח למלות את כל מה שהוא אמור למלות.

[אוטובוס באחת עשרה ועשרים, אוטובוס בעשרה לשתיים עשרה, מונית למקום וזהו, אני שם.

וכבר נאמתי לא פעם מול אנשים חשובים, וכבר נסעתי לא פעם לבד לירושליים, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה כבר חודש שלם.]

אמא אמרה שהיא לא תבוא, שהיא מתביישת, שהיא לא רוצה להיות שם. ובכיתי והיא אמרה לי להפסיק לעשות מדברים קטנים דברים גדולים ואני בלעתי רוק והלכתי. ואם חשבתי, על פי הדמעות שהיו לה כשסיפרתי לה שהיא הייתה גאה בי לראשונה בחיי, ושהיא הפסיקה להתבייש במעשים שלי ובטעיות עבר, עכשיו אני יודעת שטעיתי. ואם זה לא יקרה מחר, זה לא יקרה אפעם. ואין אדם שהייתי רוצה יותר שישב שם למטה וישמע אותי מדברת על החלמה יותר ממנה.

אז אמא לא באה,

גם המלאך לא

וגם ההיא שעוד אין לה כנוי.

ואני אהיה שם לבד.

אתמול אחרי שאמא אמרה לי את כל זה ישב לי גוש גדול של בכי בגרון אז וויתרתי על ביתספר ונסעתי לים עם במבה נוגט, וכשהרגשתי מסוגלת לדבר הרמתי טלפון, אליה ואליה ואליו, ואיכשהו לכולם היו ימים רעים, והרגשתי נורא. כל אחד דיבר איתי על הדברים שלו, בכה לי נשימות קטועות לתוך שיחת טלפון, ואני חיפשתי את המילה הנכונה. את המשפט הנכון, לא יודעת אם הצלחתי, בסוף, אחרי שידעתי שכולם נרגעו קצת כיביתי את הטלפון ועליתי למקום הכי גבוה שאני מכירה, ניגנתי במפוחית קצת מוסיקה עצובה וחשבתי כמה אירוני זה יהיה לקפוץ משם עכשיו, לא כי אני רוצה למות עכשיו, אבל באיזשהו מקום רציתי לגרום לאמא שלי להרגיש כל כך אשמה על זה שהיא לא באה, בדיוק כמו שהיא גורמת לי להרגיש אשמה רק על מי שאני.

ואני אשמה, בכל יום, בכל שיחה, אני מרגישה איך אמא עומדת מאחוריי, מניעה את ראשה לשלילה בשקט, או צועקת שאני טיפשה מספיק חזק בשביל לפתוח את השמיים, ואני לא יודעת מה כואב יותר. בעצם, הכי כואב זה, שכמה שהיא יותר מאוכזבת ממני ופחות אוהבת אותי ככה אני רוצה לגרום לה להתגאות בי יותר, ככה אני יותר צריכה את המילים האלו ממנה. אהבה ללא תנאים, ככה זה אמור להיות. אז מה הפלא שאני מתוסבכת ותלותית וצריכה הרבה מהאנשים מסביב?

אחותי אמרה לי השבוע שכל הזמן אני אמא שלה, והרגשתי חצי טוב, וחצי לא.

ויש אותה והיא יפה.

ולא רע לי, בחיי. רק חסר משהו אחד שמחזיק אותי רחוק מהנקודה הזו, הגבוהה שבה אוכל לסגור את המחברת השקופה ולהכניס אותה לארון יחד עם שאר המחברות.

[ל"ג בעומר, סהר, קרשים, מבצר, אחרי הכל, הגיע הזמן, לא?]

נעמיד פניי יתומים.