אין לך דבר מכאיב משדה שאבן נחה על ליבו.

הגיע הזמן גם לזה.

"אבל קטנה, את לא יכולה להגיד שאת בסדר ואז לא להצליח להירדם."

"אבל מה אני אעשה?"

"מסע."

לוקחת את הכיסא של הפסנתר ומגביהה אותו, רגל ועוד רגל מושכת ארגז אחרי ארגז מהדף העליון של הארון, שני ארגזים שמלאים בילדות שלי. אובססיית התיעוד שלי לא חדשה ומחברות ליוו אותי מאז ומעולם. מבינה שאת רובן לא פתחתי מאז שכתבתי, מהפחד, מהביקורת-העצמית או פשוט מחוסר עניין בחיים שכבר חייתי. 12 שנה בערך, 29 מחברות צבעוניות, תובעניות, שהרסוף שבנו, שמחכות לי שאקרא אותן. וכמו ילדה קטנה שכל כך רוצה להסביר משהו הכתיבה מפורטת כמו שלא פירטתי מעולם. התחושות כל כך ברורות וכנות ואני מוצאת את עצמי על המיטה במרפסת חיה רגעים של הילדות-הלא-כל-כך-רחוקה שלי. עץ לימון וריח חזק של דשא רטוב, מעבר דירה, ועוד אחד, ועוד כמה, מנגו, מבצר. אבא של ענבל מתהפך בג'יפ בים, הרגליים שורפות לי מכמה שהחול חם. אמא מאוכזבת, כמעט כל הזמן, מורידה אותי בקצה של הרחוב אחרי אירוע בבית-ספר ולא אומרת מילה. אבא שיכור, אמא לא לוקחת כדורים. כמה לא הבנתי את כל הדברים, כמה הבנתי.

החורף מאז ומתמיד מילא אותי, ומחברות רטובות מטיפות שתמיד היו איתי, גם בטיולים בשדות בארבע בבוקר, כאילו זה טבעי שילדה בת שבע תלך לשדה בארבע בבוקר, תראה את הזריחה כל יום, תגיד לעצמה ששלווה זה ביזבוז, שאמא שלה תגיד לה שהיא עצלנית מסריחה. אז היא תלך ושתשטוף עצמה חזק, תשפשף עד שתאדים כולה, לא כי המים חמים, חלילה, המים קרים, כמו סבא, בשואה.  ילדות דפוקה? לא ראיתי את זה כך כשחוויתי אותה. גבול? לא היה לי שמץ של מושג מהו, אולי בכמה חודשים שגרתי בחניתה והגדר הייתה כל כך קרובה. הדמעות הגיעו בעיקר כשאמא כעסה או כשעברנו דירה, חברים באו והלכו, כלומר, הם נשארו, אני הלכתי. בדידות בהחלט הייתה שם בין הדפים. הצחוק הגיע בעיקר בגלידה משפחתית בים במקום ארוחת שישי,בטיולים, או כשגילו לי סוד.

המדרגה האדומה בכניסה לבית וחול בנעליים, אופניים וים. כשלא היה כסף לנעליים הלכתי בלי, וכשלא היה כסף לאוכל הייתי מכינה עוגות בוץ בחצר של סבתא. כשעברנו מקיבוץ לעיר והייתי מטפסת על עץ היו צוחקים עליי. כשעברנו מעיר לקיבוץ והייתי מסתכלת ימינה ושמאלה לפני חציית כביש היו צחוקים עליי. 

כל הילדות שלי כתובה דף אחרי דף אחרי דף, אני קוראת אותי בין השורות, מנסה לפחות, קצת קשה לי איתה, עם מה שהיא עברה, האני שהייתי. לא רוצה להטיל אשמה, אבל מה הם ציפו ההורים שלי? שלחו אותי לפרוק ירקות בשוק בכיתה ה'.

השנים האלו, לא בשונה מעכשיו עברו בעיקר תוך חיפוש משמעות, הגדרות, מסגרות, משהו יציב, שאדע להגיד, זה בית, זו משפחה, אלו חברים, והם פה והם לא ילכו. ומישהו שיאהב אותי בלי גבולות, על כל מי שאני, אם זה יהודה מבצרה, יוסי מפתח תקווה, שרון מנהריה, בכל מקום מצאתי את המוכר בקיוסק, את החלבן, את השומר שיהיה לי מה שההורים שלי אפעם לא היו לי.

ובהפסקות הגדולות, כששיחקתי כדורגל והפעמון היה מצלצל לחזור לכיתות, הייתי נשארת לבד במגרש, רגע עוצרת, ומחליטה שבטוח יש לי דברים יותר חשובים ללמוד מאשר מה שמלמדים בכיתה. אז לקחתי ספר מהספרייה והלכתי לשבת בוואדי.

הגעתי לכיתה ה', כשהמחברת על סהר והמבצר והקרשים לא נפתחה, לא היה לי אומץ, אבל, הי, לאט לאט. יהיה בסדר.

אז הן התגייסו. זה מפחיד. פחד מוות.

ומתוך כל הטבלאות שינה האלו הסתבר שהמקום שאני ישנה בו הכי טוב הוא על הגג, מחוץ לבית, הפסיכולוגית אמרה שזה כי אני לא רואה בבית משהו יציב שיגן עליי. ואני חושבת שזה פשוט כי אני יודעת שהשמיים, לעומת כל דבר אחר, תמיד היו שם,

ותמיד יהיו.

להכיר את השיר שידעתי ושרתי.