הבנתי מעט מאוחר מדי את מה שעשיתי
אני:
בונה מצבות
מזייפת
לא בדיוק הדבר הכי טוב שקרה לכמה אנשים
שרוטה לחלוטין, בעיקר באיזור הרגליים
ומלאת חיים
רציתי לכתוב רק את המשפט הראשון אבל אני לא אפתח עוד פלטפורמה שלמה רק כדי לכתוב דברים סמי-אישיים כמו כמה שהוקל לי הבוקר כשאסף העיר אותי
או כמה שהכל השתנה תוך חודש מלשבת עם גלעד על הדשא בין רוח למשפטים, להשפיל מבט בגלל מישהו מסויים שעובר ובלי לאבד את הריכוז לספר לגלעד איך אני מתייבשת אבל נוחה לחיות פה בבועה הקטנה שלי. הכל השתנה ללמעמוד מחוץ לחדר הסמינריון עם גלעד ועם אריאלה, המרצה שלנו, כששפת הגוף של גלעד רק משדרת בושה וחוסר נוחות, נסיון להתחבא בכיתה בזמן שאריאלה מדברת על אכזבתה מהמפעל הציוני ועל חוסר נכונותה להישאר בסוף השנה הזאת בארץ למרות שקיוותה לעשות עלייה סוף סוף מאז גיל חמש ואני עומדת מאחור ורוצה את התמימות שלי בחזרה. אריאלה, בדיוק סיימנו שיעור על אונדנטייה, זה לא קצת אירוני בסופה של שעה וחצי על טהרת הפוסט-מודרניזם לדבר על אידיאלים שמאפיינים את האמאמא של המודרניזם כאילו יש להם סיכוי?
בחשיבה שלי יש מעט תפל, אולי בגלל זה הכל קשה כל כך.
אני נזכרת במי שהכרתי כשניסה להתאבד ומבטלת פחות
היה לו דבק חם אחר על הידיים והייתי מכניסה יד מתחת לשרוולים שלו ומלטפת את האמת שלו
האמיתות שלנו הורגות אותנו, אבל לפעמים יוצרות גם משהו יפה, או לפחות נעים בדרך.
ברחתי מהתנועה כי היה לי רע שם וכי הם האמינו באמת אחת
בחוץ מצאתי את האמת היחידה שלי, זאת שבדמות נחשים ותפוחים; וזה מרגיש כאילו מטפטפים לי אותה בצורת דבק חם על הרגליים והיא מדביקה הכל. אליי.
גם מי שטענו שרואים אותי הולכת שמאלה מתוך שינה לא היו מתנגדים
גם מי שרוצים לרצוח אותי ואת אלה מהשורה למעלה
גם מי שרוצים לחיות וגם מי שרוצים למות
גם מי שיפים וגם מי שמכוערים
המפסידים והמנצחים
החבולים והבריאים
אני רק צריכה לפזר קמח מסביב למיטה לפני השינה ואראה כיצד נראות העקבות של כו-לם!
חוץ מזה שתמיד חשבתי ש"קרבה" היא רק מלה שהמצלול המכוער שלה לא מפצה על המשמעות היפה שלה אם היא נאמרת אגב אקט של וויתור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
