עבר זמן מה. אני לא יודע בדיוק כמה, אין לי כאן מד-זמן. ריסקתי אותם. שברתי אותם לרסיסים, מעלתי באמון שלהם כמו חתיכת אימבציל. זאת אחת מהטעויות הנוראיות ביותר שביצעתי בימי חיי הזכורים לי. כל כך שטותי, ועם זאת כל כך משמעותי.
שניהם נחכתכו מאותו חבל, נהנו ונגזרו מהבריחה. אני אומר לך, ההיגיון יכול לגרום להרבה מאוד עוול.
הבנה היא דבר שבהחלט חסר לי כרגע.
הספר עוד שוכב שם, עוד לא פתחתי אותו. אותיות הזהב שנמצאות כל כריכתו הקידמית והאדומה לפתע החלו לסקרן אותי. "אמצע זה זהב".. מסקרן. אבל אתה יודע מה אומרים. הסקרנות הרגה את החתול.
בשניה שפתחתי אותו, ריח השנים שלו מיד החל שוב לפעפע בכל חלל החדר. התוכן שלו היה מוזר מאוד.
"מעולם ולעולם לא תדע להסתתר ממנו. הוא יופיע בחיים שלך מספר די רב של פעמים, בלי שתחפוץ בכך או אפילו בלי שתדע מכך. הוא יהיה שם. אך האם הוא כל כך נורא?
לא אני אומר. האמת שהוא בכלל לא נורא. הוא גם לא טוב אם מסתכלים על זה מזוית שלילית יותר, אבל אחד הדברים שלא ניתן להגיד עליו זה שהוא נורא.
האמצע."
עוד כשהתחלתי לקרוא אותו על ריצפת הדשא הקרה והלחה שאני יושב בה, עיני היו עייפות. אבל משהו במילים הללו פשוט מיגנט אותי, משהו שם לא נתן לי להפסיק.
"למען האמת, לעניות דעתי, לא ניתן להתייחס אליו כאל טוב או כאל רע, יש כמובן דעות לכאן ולכאן. אפשר בהגדרה די פשוטה לאמר שהוא האיזון של הטוב והרע, השוויון המוחלט, משוואה פתורה. לא טוב ולא רע, והוא היחיד שיכול להיות כזה. הוא העצם היחידי בקוסמוס כולו שמסוגל להישאר ניטרלי בין כל הטוב והרוע, היחיד שיכול להתרחק מכל זה. היחיד שיכול, אם יחפוץ בכך, לא ליטול חלק בשום קונפליקט שקיים."
משהו במשפט האחרון קצת בילבל אותי, ולכן החלטתי לסגור את הספר לעת עתה.
מעולם לא אהבתי אנשים שמתחבאים מאחורי ספרים. כמעט ולא האמנתי שקראתי את השורות הללו לאחר שסגרתי את הספר.
"פשוט תחשבו קצת."
אז חשבתי.
חשבתי על הקונפליקט הענקי שיש כרגע על הפלנטה שלנו. חשבתי על חכמה, ידע והבנה, דברים שכל כך חסרים לי.
הדשא מגרד כאן. אולי הסקרנות באמת צדה חתולים.
מילת היום: הילולה.
פשוט תחשבו קצת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
