היא התעוררה במרחב. הריצפה הייתה קרה עד לידי כאב, ולפתע היא גילתה שהיא אפילו לא בתוך החדר. פשוט רצפת מתכת קפואה מתחת לשמי לילה קודרים ואפלים, כשמספר כוכבים מפוזרים עליהם. בלי ירח.
גם היא חשבה על זה.. היא רואה רק קונפליקטים ובעיות, אבל לא סופרת פעמים, סופרת רק אקדחים.
בזמן האחרון היא מוצאת את עצמה משוטטת יותר מדי בצד השני. אבל היא יודעת, לא כמו כולם, שמתחת זה מה שחשוב, רק שמתחת לכל דבר יש דבר אחר.
היידים שלה, שבמילא היו תמיד דקות, רזות וחיוורות, עכשיו הן גם מקומטות ומצולקות. כל 360 המעלות של שדה הראיה שלה הפכו לכמה עצמים בודדים, כשאף אחד מהם אפילו לא מייצג משהו.. רק ריק.
תחשוב על המחשבה שלך, כי היא לא שלך. קח את הזמן, כי אחרת לא יהיה לך זמן. תפוס את התודעה.
שלושת המשפטים האלה היו מה שהניע את כל תנועות הגוף שלה ב-24 השנים האחרונות.
-
הוא הגיע לשם והתיישב על הכיסא הצף, לקח את הספר ונאנח. היה לו יום קשה כאשר הוא נאלץ להיפטר מעוד מטרד קטן ולא חשוב. הדבר היחיד שהיה חשוב בעיניו הם כיסים. בני אדם שומרים את הסודות שלהם טוב מדי.
כלב לא יכול לנבוח.
האמת היא שאין אמת, ואין שקר. מה שיש זה עולם, עולם עם צרות ובעיות שיכולות לכסות אקווריום שלם. נפלאות הסימבוליקה. הוא טרק את הספר והשליך אותו למקום טוב יותר מהעיניים החלולות שלו. הוא נאנח שוב והחל להרהר. מה הוא בעצם עושה? מעלה טרמפיסטיות יפות בתקווה שיצא מזה משהו? משתעשע עם חתולים וברדלסים כדי להעביר זמן? מטפס על יקומים כי הוא צריך ריגושים וסכנות? כל הדברים האלו היו חסרי משמעות בשבילו. הוא רצה לעשות משהו אמיתי. אבל ממתי יש בכלל משהו כזה?
ואז הוא הבין. הוא פשוט קלט.
המשך לא יבוא
מילת היום: פטרוזיליה
00:45
בני אדם לא חיים במציאות אחת. לכל אחד מהם יש מציאות משלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
