החלטתי לכתוב לך פה,
כי אני פשוט צריכה לכתוב לך,
אני פשוט צריכה לדבר איתך ואני יעשה את זה כאילו זה יקרה כאן כי ממילא אני לא אתן לך את המכתב.
או אתן לך לקרוא.
יש דברים שפשוט לא צריך לעשות.
אהוב שלי,
אני כל כך צריכה לדבר איתך,
אתה לא מבין כמה דברים קרו בשבוע האחרון וכמה שאני אבודה,
כבר עברו 3 ימים מאז שלא דיברנו וכמה שזה מעט בשביל אחרים במצב הנפשי הנוכחי שום דבר לא פשוט.
אני כבר לא משקית ת"ש. זהו פשוט פסלו לי את המקצוע סופית. וזה כל כך כואב.
עזבתי את בהלצ, עשיתי טופס טיולים מייגע שלקח לי יומיים מינימום שכללו בתוכו הרבה התחננויות וטיולים בבסיס שנראה כמו מדינה קטנה!
ויצאתי משם, יצאתי נורא שמחה ונורא עצובה.
"נפרדתי" מהבנות בפשטות נוראית והבנתי כמה באמת מעולם לא אהבתי אותן והתחברתי אליהן, באותה מידה שהן לא אהבו והתחברו אלי. וזה חבל.
שנאתי אותן הרבה, על הרבה צביעות, אתה לא מבין כמה גועל נפש בנות יכולות להיות.
שנאתי להיות איתן כל כך הרבה.
ושמחתי שברחתי מהן.
היה לי עצוב לעזוב את החיילים, עד כדי כך שהייתי פחדנית מידי ללכת להיפרד מהם, בסופו של דבר יצא לי להיפרד רק מכמה חיילים חבשנים שנשארו בבסיס.
הם היחידים שבאמת אהבתי.
היחידים שהיה לי באמת עצוב לעזוב.
נקשרתי קצת למקום ומוזר לי עכשיו שאני עזבתי את זה סופית, עצוב לי שהשארתי את החיילים המדהימים שלי ביידים של המטומטמת הוולגרית הזאת. אתה לא מבין כמה הם שונאים אותה. וזה כל כך מבאס אותי.
נחזור אלי, הכל הרוס.
הלב שלי קרוע.
באותו יום התקשרו אלי מהפרקליטות, הגישו נגדי כתב אישום ואתה לא יודע את זה!!
יש לי משפט בקרוב! ב-31. אתה תגיע?
זה מפחיד אותי כל כך, פתאום הכל כל כך ממשי, אני יכולה להיכנס לכלא אתה מבין!?
וזה כל כך מפחיד אותי אלוהים. אני יודעת שאני יתפרק שם.
אני יודעת, אני מכירה את עצמי.
אני לא בן אדם חזק.
אני לא יתמודד כל הזמן הזה לבד, כל החשיבה הזאת!! אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי.
קרו כל כך הרבה פעמים שפשוט כמעט ולקחתי את הרגליים שלי וברחתי, לא יודעת לאן, פשוט ללכת מפה.
אתה לא מבין כמה אני מפורקת, אני פשוט מרגישה שאין לי תכוחות להתמודד עם כל זה, שאני קורסת נפשית ושבא לי פשוט לזרוק את הכל לפח וללכת, להיות נפקדת, עריקה, ללכת לקבן. לא משנה כבר.
אני פשוט קורסת.
הצבא הזה הרס אותי, פשוט ככה.
זו המסגרת הכי נוראית שאפשר להיכנס אליה במצב הנוכחי שלי עכשיו.
אני לא צריכה להיות בצבא.
אני מפחדת, אני פשוט מפחדת.
ואני צריכה אותך, אני לא יכולה לריב איתך יותר, במיוחד לא כמו הריב הנוראי שהיה בשבת האחרונה.
אני לא יכולה להתמודד עם הדברים האלה, אני פשוט לא מסוגלת.
אני צריכה אותנו יחד, אני צריכה תתמיכה שלך ואני כבר כמעט ולא מקבלת אותה וקשה לי בלעדיה.
קשה לי בלעדיך.
אני כל כך צריכה לשמוע כבר את צלצול הטלפון המוכר שלך שאומר שאתה בדרך אלי, בדרך הביתה.
לדעת שהכל בסדר איתך,
לספר לך הכל.
אני לא יכולה להמשיך.
אני אוהבת אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
