Just Being Me

כאב בטן חזק ובחילה קלה,

תחושה מוכרת של דיכאון מוכר,

כל כך רע לי.

עוד מעט אני הולכת לפגוש תבנות מהקורס מקווה שזה יעשה לי טוב,

מן דייט בתל אביב עם אנשים שאני אוהבת.

ואלון היום חוזר. אחד הידידים הכי טובים,

בימים האחרונים דאגתי לדבר איתו כמעט כל יום ולעדכן אותו במה שקורה,

הוא היה כמו עמוד תמיכה חזק,

עמוד תמיכה מפורר ממכות חלשות חזקות במשך הארבע שנים האחרונות,

הוא מכיר אותי יותר מכל אחד ואני יודעת שהוא פה לתמוך בי,

מקווה רק לא לעשות טעויות.

כי לפעמים הוא היה יותר מידיד.

ולפעמים זה מה שצריך,

רק הפעם לא, אנחנו לא נפרדנו, אנחנו רק בהפסקה.

פאק הפסקה,

כמו הפסקה בחיים שלי,

הוא פשוט הפך להיות החיים שלי בצורה ממש כואבת.

וזה לא פייר שהכל פתאום נהרס בשיחת טלפון אחת,

והאבסורד זה לחכות עכשיו,

לשיחת טלפון,

להודעה,

למילים שלו שיגידו מה קורה איתנו עכשיו...

אבסורד שזה ביידים שלו.

אולי גם לי מגיע קצת לחשוב על הדברים

ועל כל הכאב החזק שעברתי בחצי שנה האחרונה,

אולי זה לטובה.

אבל לא יודעת לא משנה מה בתוך תוכי אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה בלעדייו,

שהוא כל כך משמעותי בשבילי, שהוא יודע עלי כל כך הרבה.

הקשר שלנו היה ועדיין כל כך אינטנסיבי,

בחצי שנה הוא ידע עלי יותר ממה שאנשים שהכירו אותי כל חיי,

הוא פשוט היה ועדיין הכל בשבילי,

וזו הבעיה בעצם, התלות שלי בו הייתה כל כך גדולה,

כשהיתי קורסת הייתי מדברת איתו,

ניתקתי קשר עם המון אנשים כי ידעתי שהוא יהיה שם,

ושכחתי מי אני, הרבה פעמים שכחתי מעצמי ונתתי לעצמי להיות שלו ולא אני.

וככה נאבדתי בתוכו, בתוך האופי שלו, הדמות שלו, החברים שלו.

וזה לא מפתיע שזה קרה,

נעשינו חברים מיד אחרי שסיימתי תקופה נורא משמעותית בחיים שלי,

תקופת ה"דיכאון הקליני" שלי,

במשך שלוש שנים הייתי בדיכאון, הייתי חותכת, הייתי מטופלת, בדיבור ועל כדורים.

ואז זה נגמר , יצאתי מהדיכאון , הפסקתי לקחת כדורים ועקרונית הייתי די מרוסקת לשברים,

לא בטוחה מי אני, מי החברים שלי, האופי שלי, היופי שלי,

הכל היה מרוסק ומפורק ושום דבר לא היה באמת אמיתי.

ואז הוא נכנס לחיים שלי, בדיוק בתקופה הזאת,

ובלי להתכוון הוא פשוט אסף את כל השברים לתוך תוכו וככה המרתי את הדיכאון שלי והאובססיה ללחתוך אליו.

אל האובססיה להיות שלו, לאהוב אותו, לעשות הכל בשבילו.

וזו הטעות העיקרית.

אני חושבת שעד עכשיו אין לי באמת אופי.

אני לא באמת אני,

אני מרוסקת מאוד איפשהו. וזה חבל.

בגיל 18 ילדה שעדיין מחפשת את עצמה.

אין לי מושג מה יהיה עכשיו, אני לא יודעת אם יש לי שוב כוחות לעבור משבר,

אני לא יודעת אם יש לי כוחות לחזור אליו,

אני לא יודעת אם אני יכולה להיות לבד.

חופש פסח בסוף לא היה כל כך טוב כמו שציפיתי שיהיה....

אוכל ניחומים והרבה דמעות,

אני קורסת.

ככה בערך אפשר לסכם את המצב הנוכחי,

הגעתי למצב שאני כל כך לבד

לבד של פעם,

וזה הכל בגלל התלות הזאת,

אני לא יודעת מה עובר עלי,

אף פעם לא הייתי תלויה בו כלכך,

יכולתי לא לראות אותו חודש וזה היה בסדר.

אבל פתאום עכשיו, משהו לא בסדר.

אני מתמוטטת,

מתקרבת לסכין ומתרחקת,

נזכרת בתקופות של פעם.

אני בודדה.

זו הסיבה,

את כל החברים הטובים אני נטשתי ואולי גם נטשו אותי,

התרחקתי מכולם והרבה התרחקו ממני,

הצבא, ככה אומרים.

מצאתי את עצמי מתקשרת לאדם שהוא כל כך רחוק ממני, אבל כל כך קרוב,

אחד האנשים שבאמת ידעו להבין, את נופר של פעם, את נופר הבאמת דפוקה זאת שהייתה קבורה עמוק למטה.

רק בזכותו הצלחתי לעלות למעלה ואפשר גם לומר שהרבה פעמים בגללו נפלתי.

טוב נו, אי אפשר לקבל הכל בחיים נכון?

חח תמיד שאני חוזרת לכתוב בבלוגים אני נתקפת, או אולי זה הפוך,

אני מתחילה לכתוב ואז הדיכאון בא.

זה משו בכתיבה.

אני יודעת שאני פשוט צריכה לדבר איתו,

פשוט שיחבק אותי, פשוט שילטף ויגיד שיהיה בסדר,

שיתן לי קצת לבכות.

אני לא מבינה מה גרם לזה פתאום לקרות,

אולי בגלל היתר עבודה ואז החוסר?

כי כל השבוע עבדתי קשה, לא נחתי לדקה ולא חשבתי ואז הגיע החופשה הארוכה והטיפשית הזאת, 8 ימים אני לבד בלי אף אחד.

הם כולם פה אבל כנראה שאני לבד.

אולי זה בגלל זה.

מה שבטוח זה שאני קורסת ואני מרגישה שאף אחד לא מושיט לי יד.