אני בוכה דמעות של עצב,
אני בוכה דמעות של שמחה.
אני בוכה דמעות של געוע,
למי שפה ולמי שהיה.
אני בוכה דמעות יפות, שבורחות מעל לחצי חיוך.
אני בוכה דמעות רעות,
ואני בוכה דמעות טובות.
אני בוכה דמעות של תסכול,
ודמעות של הצלחה.
אני בוכה דמעות של גאווה,
ואני בוכה דמעות של אכזבה.
כל כך הרבה דמעות אני בוכה.
עד שאני כבר לא מצליחה להבחין מי מהן זאת מי.
לפעמים אני בכלל בוכה דמעות,
דמעות מסתוריות.
דמעות שבן רגע זולגות מעיניי החומות,
ולא מפסיקות.
ולמה אני בוכה אותם?
את זה גם אני לא יודעת.
מטופשת,
ילדותית,
טיפשה,
תמימה.
ככה אני מרגישה כשדמעות אלה זולגות על לחיי.
אך בדרך קסם,
כוחם של הדמעות הללו,
הם חוסר הוודאות שהן זורעות בי.
מסתובבת ברחוב,
בראש מורם.
אני מרגישה טוב עם הגוף שלי.
אני מרגישה טוב עם הגוף שלי!!!!!!!!!!@#$%^%$#@$
הלב שלי צועק..
והנה, כמובן,
איך אפשר שלא?
דמעות זולגות לי עכשיו מבין העיניים.
מורחות את קצת האיפור שעוד נשאר בהן.
אך הפעם,
לשם שינוי אני כן יודעת אילו דמעות אלה.
אלה דמעות של גאווה,
אלה דמעות של שמחה.
אלו דמעות של פריקה.
כי עכשיו, אני יכולה לעמוד בגאווה ולהגיד:
"אתה רואה סבא? הצלחתי,
עשיתי את זה! אתה רואה?
אני עושה את זה!
למרות שתמיד אמרתם לי שאני לא אצליח! שאני חלשה ושאין לי אופי!
הצלחתי.
אתה שומע?!
הצלחתי!!!"
אני מצליחה.
כי אני עושה את זה בשביל עצמי.
ולא בשבילך.
ולא כדי שתהיה גאה בי.
ולא כדי שתואיל בטובך לזרוק מילה טובה מדי פעם.
כי אתה מזמן איבדת את הזכות להערכב וחיבה ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
