~העולם מעבר לשערי הזהב~

הפעם אני עם עוד דילמה שנראית בלתי אפשרית לפתרון. לעזאזל אני צריכה להיגמל מכתיבת פוסטים בבית הספר, זה פשוט מעצבן שיש הרגשה שקוראים כל מילה שאני כותבת מאחורי הגב...

בכל מקרה, הדילמה הפעם היא תחרות שירים וסיפורים שמתקיימת בבית הספר מדי שנה. אם נתחשב בכך שיש לי בבית הספר יותר מ1000 תלמידים ממוצאים שונים, נספור את מספר התלמידים המוכשרים (אני כבר מזהירה אתכם, מספר גדול) ונוציא מהם את מספר התלמידים ששולחים יצירות לבית הספר (שזה בואו נניח תלמיד או שניים מכל כיתה בכל שכבה) נגיע למספר די גדול של מתמודדים מה שאומר - תחרות חסרת תקדים.

אנ זוכרת את הפעם הראשונה שהשתתפתי בתחרות הזו לפני שנתיים או שלוש, השנה הראשונה שהריצו אותה בבית הספר. היתי מלאה בבטחון עצמי שאני הכי טובה בעולם ושאני אנצח לכן ההפסד שלי היה כל כך משמעותי עבורי, השפלה עצומה.

אחרי שזיינתי לכולם את המוח וכבר תיכננתי מה אעשה בפרס הכספי המכובד שאני עומדת לקבל, הפסדתי. הפסדתי לקרולינה. ניסיתי להעביר את האשמה על ההפסד על אלוהים הרי שהוא בטח ניסה להראות לי כמה חשובה חברות וכמה שהחברות שלי מדהימות. באותו היום בכיתי וירד גשם שבכה יחד איתי. באותו היום חייכתי והבאתי להורים את הבשורה על הפסדי המצלצל. החיבוק של קרולינה שאמר לי "לא נורא, אולי בפעם הבאה" הכניס לליבי המון תקווה ושמחה. היא גם לחשה לי באוזן שלא אעיז להפסיק לכתוב אחרת היא תרצח אותי, ובאמת לא הפסקתי לכתוב.

הפסקתי להראות את היצירות שלי לבני אדם. רק אמא ומריאנה ראו וקראו את מה שכתבתי כי אלה האנשים היחידים שאני בוטחת להראות להם את היצירות שלי.

והנה זה שוב, ההלם של המכה קצת עבר ואני עומדת מול פסי הרכבת ורואה את הרכבת "תחרות שירים וסיפורים" עוצרת בתחנה. אני יושבת על ספסל ובוהה בה, חלק מסויים בי אומר שאני חייבת לעלות על הרכבת הזו, חלק אחר מזהיר אותי להתרחק. אני מחכה שהרכבת תיסע מהר כי אחרת יש מצב לא אצליח לעמוד בפיתוי ובניסיון נוסף להתגבר על עצמי אעלה עליה בחיפזון.

אבל הרכבת המעצבנת הזו עומדת במקום כאילו מחכה רק לי ואני נכנעת, קמה ועושה צעד אחד לקראתה. נעצרתי לרגע, אני יודעת שעכשיו אני מתפתה יותר ויותר להיכנס לרכבת אבל אני פוחדת.

לאחר הטראומה של ההפסד על הפנים, עם העובדה שיש לי בטחון עצמי מתחת לכל ביקורת ואני מתביישת במה שאני כותבת, אני ניגשת בכל זאת לתחרות (בהתחשב בעובדה שאני שונאת תחרויות) שהסיכוי שלי לנצח בה שואף לאפס.

אבל בכל זאת, רק המחשבה שאני עלולה לנצח משהו - מעלה ריר בפי. רק תחשבו על מה שהניצחון הקטן הזה יתן לי. הבטחון העצמי שלי יעלה, אולי אצא מהמגירה העמוקה בה אני תקועה, גאווה של ההורים שלי, אולי צעד אחד קדימה בקריירה של כתיבה, המון המון כבוד, ניצחון על פחדים ואחרי הכל... כסף, גם טוב.

מה יקרה אם אני אפסיד? סביר להניח שלא אתן עוד לשום יצירה לזלוג מחוץ למגירה, בטחון עצמי מתחת לקו השחור, בושה בריבוע. התערבות נחמדה, לא?

אז מה אני עושה לעזאזל? אני עומדת פה צעד אחד לקראת הרכבת שהכניסה אליה היא חינם והיא יכולה להוביל אותי או לגן של תענוגות אין סוף או לתהום עמוקה שיקחו לי שנים לצאת ממנה. האם כדאי לי לעלות לרכבת או לא? היא בר מתחילה לצפור לקראת עזיבה. תאריך אחרון להגשת היצירות הוא ה15 לינואר ואז הרכבת תיסע ותסיע את מי שעלה עליה כל אחד למקום שמגיע לו.

אני מניחה שעשיתי עוד צעד לעבר הרכבת ועכשיו היא נראית לי קרובה מאי פעם. ביקשתי מהמורה לספרות את האימייל שלה כדי לשלוח לה את הסיפור וגם ביקשתי ממנה ביקורת בונה. אני מניחה שלא אוכל להתחמק מזה עכשיו. אני חייבת לנסות. אני פוחדת, כל הגוף רועד.

הזדמנות אחרונה: אני עולה או שאני לא עולה. אירוע מחולל שמקדם את העלילה...

כמו גיבורה בסיפור טוב, גם לי יש החלטות שעליי להחליט ובינתיים כשאני מצפה לתגובות מנחות, אני אפרוש לי לשיעור כי כבר התחילה ההפסקה (היה לי שיעור חופשי) ואנסה לחזור לפחות באופן זמני לשגרת החיים הרגילה.

אוהבת, אלונה.

נ.ב: אני כנראה לעולם לא אספר לחברות על זה שנרשמתי.... אלה עם כן אנ אנצח בתחרות...