~העולם מעבר לשערי הזהב~

ציור. אני מניחה שכל אדם מגיע לזה בסופו של דבר בדרך ייחודית משלו.

מישהו מתחיל לצייר מתוך שעמום ואוהב את זה, מישהו מתחיל לצייר כי ההורים שלו הכריחו אותו ללכת לחוג ציור ויש אנשים שמתחילים לצייר בגלל שהם מגלים בעצמם פוטנציאל ומבינים שפניהם פונות לכיוון הציור. איך אני התחלתי? סביר להניח שבסיפור שלי תמצאו קצת מכל דבר...

קודם כל קצת רקע משפחתי... בחטא הכישרון לאומנות בכללי ולציור בפרט אני מאשימה את סבא שלי שנולד עם ידי זהב שהצליחו לתקן כל דבר שבור, לבנות דברים שאיש לא חשב עליהם מקודם ובנוסף לכל זה, בלי ללמוד לעולם, סבא שלי הוא צייר מדהים והוא גם מגלף ומפסל... אבל על זה נדבר אולי בפוסט אחר... הכישרון עבר לאמא שלי (חוץ מזה שאמא שלי לא בדיוק מתעניינת בטכנולוגיה והיא סתם מציירת ויש לה ראש יצריתי)...

עכשיו נחזור לעיר ה"קטנה" וה"צנועה" ששמה חרקוב והיא נמצאת איפושהו שם באוקרינה הרחוקה. ב16 לאוקטובר 1992 נוספה לעיר תינוקת שהיתה אנונימית בחודשי חייה הראשונים ולאחר המון התלבטויות הוחלט לקראו לה אלונה... בגיל 7 חודשים או שנה ושבע חודשים (שזה יותר סביר) ציירתי את הציור הראשון שלי. הוא כלל עיגול לראש, משולש לשמלה ורגל אחת ארוכה ארוכה... זאת היתה אמורה להיות ילדה, אני מניחה.

מאז התחלתי לצייר הרבה. אהבתי להכין ספרונים קטנים מלאים באיורים של בעלי חיים צבעוניים (שציירתי בעצמי) ולהכניס אותם לקופסאת גפרורים ריקה, אהבתי את השקופיות האלה שהיו לאבא במגירה ואם ציירת עליהם אז הציור היה עובר לדף שמתחת.

אני זוכרת שבשלב מסויים התחלתי להמציא המון סיפורים ביניהם הסיפור על ארתור הסוס האמיץ שהשתתף במלחמות והביס תמיד את האויב. שעות יכולתי לשבת בשקט ולצייר את ארתור הסוס האמיץ משתמש בתרגילים של אומנויות לחימה וגמישות שלא אופיינית לסוסים ומכה את החיילים של היריב.

בגיל 4 למדתי להחזיק מחט בידיים והתחלתי גם לתפור כריות לבובות, ארנקים ואפילו תיקים קטנים והיתי שוב ממלא אותה בהמון ציורים. היתי יצירתית מאוד, כך אני זוכרת את עצמי.

כםי שהבנתם הכי יקר לליבי היה הציור, אבל אז לא ידעתי להעריך את זה.

המשפחה ראתה בי פוטנציאל גדול ולכן, לומרות שהיה לנו מעט כסף באוקראינה והצטופפנו משפחה גדולה בתוך דירה קטנה, הוחלט לשלוח אותי לגמנסיה יוקרתית לאומנות. התחלתי ללכת לשם בגיל 5, למין מכינה שבסופה היה טקס ורק תלמיד אחד מבין 6 מתמודדים היה מתקבל.

אני זוכרת שההורים שלי לקחו לי שיעורים פרטיים בציור (כי היתי הכי טובה בכיתה) ושיעורים פרטיים בנגינה על פסנתר (במבט לאחור זה באמת מדהים לראות ילדה בת 5-6 מנגנת כמו שאני ידעתי לנגן).

אם לאמר את האמת הבעיות היו במתמטיקה, כולם ידעו ישר שהראש שלי לא בנוי למתמטיקה...

בשאר הדברים היתי מעולה. טוב, בערך. היה לי קול של קרפדה והיתי בשורה האחרונה במקהלה אבל מילא... כשהגשתי את המועמדות שלי השופטים לא האמינו שאני היא זו שציירה ויצרה את הפסלים והציורים שהוצגו לפניהם וטענו כי ההורים עזרו לי (לומרות שהדבר לא היה נכון). כמעט האשימו אותי על זיוף אבל לבסוף איכשהו התקבלתי למכינה. עברתי אותה טוב מאוד בהצטיינות בנגינה על פסנתר וכמובן (איך שלא?) ציור.

החיים נראו מושלמים. היתי הכי טובה בכיתה לציור ואם לאמר את האמת מאוד אהבתי לצייר. שלטתי טוב מאוד בצבעי מים ובמיוחד בצבעי גואש ובמהרה נקנו לי צבעי גואש מקצועיים וההורים שלי השקיעו הרבה כסף מהכסף שלא היה להם כדי לקנות גבריים, על מנת לספק את הדרישות האומנותיות שלי.

הכל התנפץ כשהגעתי לארץ. אני מניחה שאם ידעתי להעריך את הכישרון שלי זה לא היה קורה אבל אנחנו לא מבינים כמה משהו יקר לנו עד שאנחנו מאבדים את זה...

כשהגעתי לארץ הרבה מאוד דברים השתנו והפסקתי לצייר. היו לי המון דברים אחרים לעשות. יצאתי לטייל עם חברות במרכז הקליטה בו גרנו בהתחלה, למדתי והיה לי קצת קשה ללמוד את השפה החדשה ולהתחבר לילדים החדשים. אחר כך איכשהו ציור הוזנח וירד למקום האחרון בחשיבותו.

עכשיו ציירתי רק כאשר מישהו היה צריך איזה סוס או משהו... היתי מגייסת את העיפרון, מקשקשת סוס, מקבלת מיליון וחצי מחמאות שהיתי כל כך רגילה אליהן עד שלא התייחסתי, זה נראה לי טבעי לגמרה שיחמיאו לי.

לעט לעט, בלי ששמתי לב התחילו להופיע אנשים שהיו יותר טובים ממני בציור, משהו שלא הכרתי קודם מעולם.

מלא זמן חייתי באשליות שאני הכי טובה.

המשבר, המהפך קרה כשהיתי בת 12. עד כה, נהגתי תמיד להכין סיפרונים קטנים בדרך כלל בלי ציורים שבהם כתבתי סיפורים קטנים כמו שכל הילדים ממציאים... אוגי האוגר וחבריו, הילד שאיבד את הכדור בשיחים...

בגיל 12 הגיעה אליי יום בהיר אחד ההחלטה שהפעם אני כותבת ספר. משהו רציני, הרבה עמודים, הרפתקאות, שפה יפה. הרעיון הלהיב אותי עד בלי דיי והעלילה כולל הדמויות זרמה בראשי. אני אקרא לספר הספר "העולם מעבר לשערי הזהב" כך החלטתי אז וכבר באותו יום ישבתי במרפסת מול דף נייר על מנת לשרטט עליו את הדמויות הראשיות בסיפור. כשהמלאכה הסתיימה נבהלית כשגיליתי שאני כבר לא הציירת המדהימה שהיתה אז, פעם...

ראיתי שאני מציירת כמו שציירתי כשהיתי בת 6 ועזבתי את אוקראינה. זה היה שוק בישבילי, הלם מוחלט, זעזוע.

הבנתי מה הפסדתי, הבנתי מה אבד לי, מה פיספסתי... פתאום שמעתי שחברות שלי שהיו פעם איתי באוקראינה, שתמיד היו יותר גרועות ממני, מוציאות ציורים לתערוכות בצרפת ומה אני? בת 12 שמציירת כמו בת 6. זאת היתה נפילה, נפילה גדולה כל כך... מהצמרת נפלתי הכי נמוך שאפשר להיות... אז החלטתי שאת הציור אני מחזיקה לעצמי וחזרתי לציור והתחלתי להתאמן. להתאמן כמובן לא במובן של לשבת ולצייר ימים ולילות חסרי מנוח אלה לצייר כזה פה ושם... העיקר לא להזניח יותר מדיי. ונהניתי מזה, התאהבתי בציור מחדש. ובתודה לאל שלא נדע עין הרע התקדמתי במהירות יחסית והשתפרתי. במרדף נואש אחרי המקום שאבד לי, בניסיון נואש להגיע לפחות לרמת ציור ממוצעת, זו הפכה להיות מטרה קדושה שלי... מאז אני מתקדמת ואני מניחה שעם לא היתי מאבדת את זה, גם לא היתי מוצאת את זה לעולם...

אז אנשים, לקח קטן אבל חשוב לחיים: תלמדו להעריך את מה שיש לכם ולדאוג שזה לעולם לא יברח לכם כי דברים כאלה בורחים כמו מים מבין האצבעות...

הרשו לי להביא לכם הצצה קטנה ל"תהליך השיקום" שלי:

כפי שמצויין על גבי ציור זה זו שנת 2005, מכך שמתמע שכשציירתי אותו היתי בת 12-13. אחד הציורים הראשונים שלי בסגנון אנימנגה, מועתק.

שנתיים אחרי זה, 2008 (הבושה!!) התחלתי יותר להתעמק בציור... הפרוגרס איטי ומייגע... גוף גברי ראשון (מועתק):

ציור ראשון של בעל חיים. תאריך לא ידוע. אני משארת שזו היתה כיתה ח-ט:

התחלתי להתעניין בציור בעלי חיים ולכן העתקתי את הציור הזה כדי ללמוד פרופורציות:

עוד ציור "גאוני" משנת 2007 (דמות מקורית שלי):

משתפרים לעט לעט (2007):

צביעה ראשונה בעפרונות צבעוניים:

ציור שאני התגאתי בו מאוד מאוד מאוד ואני עד היום די גאה בו (אל תשאלו איך הוא יצא לי כל כך סבבה). אם תסתכלו היטב על הקווים או על הפרצוף תשימו לב שהיד שלי לא היתה מנוסה כשהציור צוייר:

אני התאהבתי בבגדים סינים מסורתיים...:

אלונה מגלה את היופי שבסדרה בליץ' וזה מתבטא על ידי ציור של אחת הדמויות בתור כלב:

ולמי שתהה איך הוא נראה בתור בן אדם (ציור מאותה תקופה):

מתקדמת בצעדים איטיים ובטוחים...:

וקצת אנטומיה של גוף האישה לא יזיקה... :

ללא ספק, ואן לבל אפ:

ציור מועתק אבל מילא, עורר את הדויאנט שלי לחיים אחרי ביקור של המון פאן-גירלז כתוצאה מההעלה:

"הגנב". ציור שצוייר מאוחר בלילה אחרי אימונים מפרחים עם סבא שלי. לטענת כמה מחברותיי הוא אחד היצירות הגדולות שלי בעיקר בזכות המבט:

זה אמנם ציור מועתק בחלק של הגוף (חפרתי על אנטומיה של גוף גברי), אני נורא אוהבת אותו וחייבת לציין שעם תשוו אותו לציור המקורי, לא תזהו.

"השד והמלאך" שובר כופות בזמנו. ציירתי אותו במהלך טיול משפחתי ביער.

הציור הראשון שלי במחשב (בעזרת לוח כתיבה דיגיטלי):

ציור שני בלוח האלקטרוני (TABLET למביני עניין...)

עוד פריצת דרך, רעיון גאוני כל הזכויות שמורות לי!:

עוד ציור מאוד נחמד שציירתי... נינג'ות!

עבודה ממוחשבת כמובן...:

עוד פריצת דרך... התחלתי לצייר בחורים מתמזמזים... אל תשאלו... 0.0

ציור נורא יפה של זאב:

עמוד הסמאים הרנדומלי. עוד הצלחה מסחררת, משהו שכולם אהבו...

שתי עבודות די עלובות במחשב:

זה ציור מהראשון לספטמבר של השנה...

עבודות עלובות בעפרונות צבעוניים:

עבודה ראשונה בקופיק מארקרס:

זהו בינתיים אין לי זמן עוד להמשיך להעלות לכם ציורים... תסתפקו עם מה שיש...

אני אוהבת את כולכם ואת המסר שלי אני כבר העברתי...

אוהבת, אלונה.

נ.ב: אם לא שמתם לב, כל ציור שיש פה יש ממנו קישור. הוא יביא אתכם לעמוד שלי בדויאנט-ארט שם תוכלו לראות עוד עבודות פרי עטי! בכל מקרה הכתובת היא: www.anfis.deviantart.com