~העולם מעבר לשערי הזהב~

סוף סוף החלטתי לנסות ולהבין את הצד הזה שבי... הצד שהדחקתי כבר כמה שנים לפינה והתכחשתי אליו.

זאת עובדה מוצקה שכל העולם יודע, כולם חוץ ממני. זה הצד האפל שלי שאני לא מראה אותו לאף אחד כמו שהירח לא מראה אף פעם את הצד האפל שלו.

אני נערה מתבגרת. כמה שזה נשמע מפגר ומוזר... אנשים נורמאלים אומרים לי שזה בסדר, תשלימי עם זה ותהני ותעשי שטויות וטעויות שתתחרטי עליהם אחר כך, ככה לומדים לחיות.

גיל ההתבגרות תקופה מאוד חשובה בחיים שבה מתחילים לראות את העולם שסובב אותך, אתה לומד לתקשר עם אנשים, מתחיל להתעניין בבני המין השני, חושב שהחיים שלך קשים ומתוסבכים, נלחם ללא הרף בישביל האצמעות שלך, מורד, הולך לבית הספר בישביל החברים ונהנה ממוזיקה חזקה וגועשת ממש כמו החיים שלך...

אבל אני לא נערה נורמאלית. אני יודעת את זה. אני יודעת שמשהו בתוכי דפוק וזה דופק לי את החיים. אני יודעת שיש בי משהו שהוא לא בסדר, שאני הורסת לעצמי את החיים בלי להרגיש את זה או שאולי אני כן מרגישה אבל ממשיכה לחייך. הודתי בבעיה שלי וכמו שאומרים, זה כבר חצי הדרך לפתרון.

האביב מתקרב ואני מרגישה את ההורמונים הנעוריים שלי זורמים בעורקים ודופקים את המוח, מכניסים אליו מחשבות מוזרות שעד היום התעלמתי מהן ואולי איפושהו בפנים גם סבלתי בגלל זה.

פתאום כבר אין לי כוח להיות כל הזמן לבד כי כבר בא לי להקיא מעצמי. ואין לי כוח לדבר על משמעות החיים וה"אני העצמי" כי אני רודפת אחרי זה שנים ולא מוצאת דבר, כי אני כל הזמן משתנה וזה הורס אותי.

לפני יומיים הלכתי ברחוב מאימון קראטה וראיתי את אחד הבחורים הכי יפים שראיתי בחיי והוא הלך כמוני, נורא מהר, שמע מוזיקה באוזניות ושר. היתי בטוחה שאני היחידה בעולם שעושה ככה אבל הנה מסתבר שזה לא ככה. ולעזאזל, הוא חלף על פניי כל כך מהר ולרגע הרגשתי את הלב צונח וראיתי הכל זז באיטיות. איך ייתכן שפגשתי בישראל בחור שאני רואה כסקסי והוא מתנהג כמוני ואיכשהו דרכינו הצטלבו? אתם יכולים לנחש מה עשיתי, המשכתי ללכת כאילו כלום בלי לשלוח מבטים מיותרים וברגע הזה רציתי לדפוק לעצמי פטיש בראש כל כך חזק שהראש המזויין שלי ישבר. והרגשתי החמצה, הוווו איזה החמצה הרגשתי...

ולפני יומיים מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי במסיבת שתייה, זה התחיל מביקור פשוט אצל חברה שהיתה אמורה ללכת למסיבת שתייה באותו ערב ולקחה אותי איתה כי לא רצתה להשאיר אותי. המסיבה לא היתה גדולה כל כך והאנשים שם התחילו איתי שיחה והם היו ממש ממש נחמדים והם התנהגו אליי ממש ממש יפה וצחקו איתי והציעו לי לשתות מה שבא לי לומרות שהם לא הכירו אותי, הם באמת היו ממש נחמדים... לא שתיתי דבר ואיכשהו הרגשתי גיבורה עם עצמי עד שדיברתי עם מריאנה והיא נזפה בי שלא הצטרפתי ואמרה שהמשהו הדפוק אצלי עדיין דפוק.

ואז שוב הרגשתי החמצה והבנתי שאני בת 16 וגיל הנעורים יגמר עוד ממש קצת זמן ואז אני איהיה מבוגרת ויהיה לי את כל הזמן שבעולם לחפש את עצמי ולהיות רצינית ולעבוד קשה כדי להרוויח למחיה ועוד מעט יהיו לי יותר דאגות מאשר מותרות ותקופת הנעורים שלי תחלוף מבלי שאנצל אותה.

אני שוב קצת חולה, מצוננת. לא יודעת אולי הצטננתי בגלל המצב הנפשי הרערוע שלי? בכל מקרה, מחר אני הולכת לבית הספר וזה יפיג לי את המחשבות הקודרות :S

עד פה להיום, באהבה,

אלונה.