~העולם מעבר לשערי הזהב~

הנה עוד נכשל בפיזיקה. אני בוהה בציון 0 החרוט בפינה העליונה של הדף בדיו אדום בולט ומנסה לנחם את עצמך בכך שלפחות קיבלת ציון עגול... עגול מאוד...

כבר נמעס לבכות ולהתחנן לעשות חוזר, למורה אין לזה כוח וגם לא זמן. נכשלת? תשלים אם זה. אתה נכשל בפיזיקה באופן קבוע? אתה לא שווה כלום מלבד אותו עיגול אדום שצף לך מול העיניים ומדביק לך כתווית את הערך שלך.

אפס.

לאף אחד לא אכפת שאתה ממש מוכשר בציור, לאף אחד לא משנה מה יש לך שם עמוק במגירה ואף אחד לא באמת יודע שאתה מסוגל לבכות בגלל שיר קלאסי מטופש שהמלחין שלו שייך להיסטוריה של הדינוזאורים.

כל אלה איבדו את הערך שלהם במאה ה21 כשאין עוד מקום לאומנות בעולם.

יש דבר כזה שנקרא "מחשבים" ומעבר לכך שהמכשיר המפגר הזה השתלט על העולם ומשעבד אותנו תוך כדי שאיבת מוחותינו התמימים, הוא תופס את שוק העבודה.

הכל כמעט קשור למחשבים ולטכנולוגיה: תיהיה מהנדס, תיהיה מהנדס תוכנה שזה הכי שווה, תמכור מחשבים, תיצור תוכנות, אינטרנט משתלט על היקום... המחשבים בכל מקום הם תמיד מבוקשים לומרות שיש בהם לא רק יתרונות. אנחנו שוחכים את כל החסרונות שיש בהם.

הפכנו לחברה מכוערת כל כך בזכותם. לאן נעלמה התמימות שלנו? משחקי הכדור בחצר אחרי בית הספר? היום הילדים לא יוצאים החוצה, הם רק הולכים זה לזה להראות משחקי מחשב חדשים? איפה הקשר האנושי החם? החלפנו את חברינו במחשבים ועשינו לעצמינו "חיים קלים".

גם לאומנות כבר אין מקום בעולם. אני טובה בזה, יש לי כשרון אומנותי ונשמה רגישה שקולטת כל דבר כמו רשת עכבישים עדינה. אני באמת בוכה כשאני שומעת בטהובן, סתם ככה, לא יודעת למה. אני בוכה בסרטים, אני מאוד רגישה. יש האומרים שאני מאוד מוכשרת ואני משתדלת להתפתח אך את כל המוטיבציה מורידה הידיעה שמה שאני יכולה לעסוק בו, אומנות, זה לא משתלם.

ללכת בעקבות הלב שלי, לעסוק באומנות פרושו סביר להניח בלי מזל לחיות חיים של עוני ואכזבות. זהו מסלול טלול המלווה בנפילת ועליות.

אני נמצאת בגיל בו עליי למצוא כיוון בחיים. יש לי חברה הגדולה ממני בשנתים. היא, אומנית מטבעה, חלמה לשחק בתיאטרון. היא אהבה תיאטרונים בדם שלה... אבל, התרבות הידועה מתרסקת, התיאטרון הולך ונעלם. אף אחד לא מתעניין בו עוד והוא ננטש. חברתי וויתרה על חלומה ובחרה להיות מורה למתמטיקה במקום. וזה עצוב. מאוד עצוב. לוותר ככה על חלום של החיים שלך... חלום שהיה כל כך תמים.. סך הכל רצתה לשיר ולרקוד ולנצל את מה שהאל נתן לה..

ויש לי עוד חברה שהלכה ללמוד מחשבים לומרות שהיא ממש שנאה את זה... מהסיבה שמחשבים זה כסף. הכסף הוא במחשבים. זה הכי מבוקש והכי נחשק ולה יש הזדמנות. אני לא מוותרת. אני רואה את האפס במתמטיקה ופיזיקה ואומרת לעצמי שילכו להזדיין כולם אני ממשיכה קדימה, אומנות, שם אני רואה את עצמי. לא עוד ארסן את עצמי. אני איהיה עניה אך מרוצה.

שהעולם ימות מצדי!

שלכם,

אלונה.

נ.ב.: אני הולכת להתאבד!!! גררררר איזה עצבים!