~העולם מעבר לשערי הזהב~

אמא שלי חולה.

זו לא שפעת וגם לא וירוס. זו בכלל לא מחלה שאפשר לרפא בעזרת כדורים או טיפולים...

אבל זו גם לא מחלה תורשתית.

זו מחלה מכוערת שאוכלת אותך מבפנים ולרוב אף פעם אין לך את הכוח להלחם בה בעצמך.

אמא שלי חולה בדיכאון. מסוג הדכאונות שמובילים בין היתר, להתאבדות.

אמא שלי כל כך חלשה, כל כך רגישה, כל כך פגיעה ופגועה, לוקחת כל דבר הכי קרוב ללב שרק אפשר.

ואם כבר מדברים עליה, חייה אינם פשוטים כלל.

יש לה זוגיות קשה עם אבא מאחר והוא מקדיש את כל כולו, 16 שעות ביממה ואף יותר לעבודה קשה ופירנוס המשפחה ובכך אינו יכול להעניק לאמא את כל האהבה ותשומת הלב הרבה שהיא דורשת. הדבר גורם לה כמובן להרגיש שאבא לא אוהב אותה.

אמא לא אוהבת את העבודה שלה ועדיין ממשיכה לעבוד בגלל מנגנון חייה, משהו שהוחדר לתוך מוחה מילדותה.. גם אישה צריכה לפרנס את המשפחה. היא מתעוררת ללא "תאבון" לעוד יום חסר תכלית בעבודה משעממת שמזלזלת ביכולותיה ומחזיקה אותה על שכר זעום.

התואר השלישי של אמא שלי גם הוא גוזל המון כוחות חיים. היא מתכנת אין ספור כתבות, עובדת קשה תחת פיקודם של מנחים חסרי לב ולפעמים אף נוחלים ששמים לה רגל. ככה זה נמשך כבר חמישה-שישה שנים.

אמא שלי גדלה תחת הרגשה מותמדת של "אני לא טובה מספיק", בניסיון ממושך לרצות את כל העולם ואשתו. ככה זה כשאבא שלך מכה אותך כי אכלת אבטיח שהוא תכנן לאכול, אבא שאומר לך כל הזמן שאת מכוערת ושמנה ושאת לא שווה כלום, וכרגיל, מכה.

וככה זה כשאת נפש רגישה וכואבת שאלימות היא גישה פסולה לחלוטין.

אבל את, אהבת לחייך בילדותך, כמנגנון הגנה.. לומרות שלא היה כסף אפילו לתחתונים... לומרות שתמיד חיפשת את האהבה הזו שחסרה לך כל ימי ילדותך שאליהם, לאומת כל האנשים בעולם, לא רצית לחזור מעולם...

וסבתא, סבתא תמיד לוחצת שישראל תפוצץ במלחמת העולם השלישית שתתחיל עוד שנה-שנתיים ורעידת אדמה איומה שתחריב את כל הארץ... שצריך לעזוב וכל הזמן צועקת על אמא שהיא חייבת לחפש מקום חדש לגור בו ומתעקשת לקחת אותי ואת אחותי לאוקראינה, ואמא שלי מתחילה לבכות שכולם רוצים לקחת לה את הילדים, גם הסבתא השניה מצד אבא, ושהיא חרא של אמא.

ולי זה כל כך כואב, כי אלה המילים שאנוכי נוטה לאמר לה. בלי להתחשב.

אני ואחותי גם כן לא מתנה לאישה המסכנה שנגזר עליה להיות אמי. אחותי הקטנה עבריינית אמיתית, כל הזמן יש לה בעיות משמעת חמורות, החינוך שלה על הפנים, היא עוברת מבדיקה לבדיקה, מפסיכולוג אחד לאחר, ממורה אחת שלא יכולה לסבול אותה למורה אחרת.. היא מבריזה משיעורים, הולכת מכות והיא בנוסף לכל מפונקת, לא מחונכת ואגואיסטית מטורפת. ואני? אני הגרועה מכולם. אני מותחת עליה ביקורת אין סופית שהיא לא יכולה לסבול.

אולי אני מזכירה לה את אביה שהיא מעולם לא היתה טובה מספיק בישבילו, היא עונה לי בחריפות ובצעקות, לא יהיה עוד בעולם אדם אחד שהיא תתן לו את הזכות לשפוט אותה, במיוחד עם מדובר בילדים שלה.

ואני נהגתי לאמר לה כמה היא אמא גרועה, ושתעזוב את העבודה, שתשקיע קצת לפחות בילדים האלה שלה שמתגלגלים לעזאזל... ותמיד זילזלתי בניסיון המכוער הזה שלה לעורר אהבה ולרצות את כולם. ללבוש בגדים יפים שלא התאימו לה, הניסיון הזה שלה לברוח מהגיל שלה ומהבעיות שלה, חוסר היכולת שלה להתמודד. חוסר היכולת שלה לדבר על קשיים... היא לא יכולה להפסיק להיות מה שאמרו לה להיות. היא תמיד תיהיה האישה הכי יפה, מושלמת בישביל הבעל, תקריב את עצמה לצרכי המשפחה... היא תמצא לנו בית בחו''ל, תארגן אותנו לטיולים, תכין לנו אוכל ותנקה אחרינו, יהיה לה את התואר הכי גבוהה במשפחה, דוקטורט מזורגג שאף אחד לא צריך והיא תלבש את הבגדים הכי יקרים ואופנתיים כמו אלה בטלנובלות שהם תמיד מושלמים.

היא תיהיה מושלמת והיא אפילו תחייך עד הפעם הבאה שהיא תתפרץ. שהיא תתחיל לבכות ותשפוך את כל בעיות וצרות חייה על הסובבים אותה.

ואז היא תלך לגינה שהיא עצמה יצרה ותדבר עם הצמחים ותבשל את הקרמים שלה מתוך אוסף השמנים הטבעיים שהיא כל כך אוהבת ותנגן בכלי הנגינה האפריקאיים שהיא קנתה... ותרגע. עד הפעם הבאה.

הפתרון לכל הבעיות האלה זו אהבה שמוטלת עליי האחריות להעניק לה אותה. לקבל אותה כמו שהיא ולהבין אותה, כמו באותו יום בו התיישבתי אל מול הפסנתר וניגנתי את יצירת המופת שאמא הלחינה בגיל 12 והתחלתי לבכות. מהעומק והכאב שהציפו את אותה יצירה, כי אז הרגשתי כל שניה מחייה הופכת לשניה מחיי ופתאום היתי הרבה יותר מבוגרת והרבה יותר כאובה ובכיתי, באמת בכיתי, כל עוד אצבעותיי שאבו את עוצמת המוזיקה שלה.