~העולם מעבר לשערי הזהב~

אני תמיד רוצה לעשות לאנשים נעים.

אולי אני רואה יותר מדיי סרטים, אולי אני מאמינה יותר מדיי באגדות...

אני גם מאמינה שאפשר להגשים אותן, בישביל הרבה אנשים שלא מאמינים בהם. להראות להם שהחיים הם באמת סרט ודברים נעימים קוראים.

אני עושה הכל בקטנה: קונה משהו שחברה שלי חלמה עליו ומביאה לה את זה סתם ככה, כי אני נהנית מהשמחה שתחילה לפעום בתוכה, אני אוהבת את החיבוק שאחרי ואת העיניים הנוצצות. הן נותנות לי הרגשה ששווה כל שקל שהוצאתי על אותה מתנה, לא משנה כמה יקרה היתה.

אני עושה הפתעות לימי הולדת. אני תמיד אעשה משהו מקורי: את קרינה הפתעתי בסל ענקי של ממתקים ולמריאנה אירגנתי מסיבת הפתעה אינטימית לאור הירח עם מוזיקה ששתינו אוהבות, את אסיה-קון לקחתי ללונה פארק על חשבוני..

והתודה שלהם עושה לי את היום, את השבוע. כל פעם שאני רואה אותה נהנים ממה שקניתי להם, אני מעלה חיוך ענקי שנובע מאושר טהוב שמציף אותי.

היום אמא לקחה אותי לראות הארי פוטר ובסוף הסרט קנתה לי בובת האסקי פרוותית וממש חמודה. רק כי הרמתי אותה, וחיבקתי אותה ואני ממש אוהבת חיות, כלבים והאסקים.

והיה לי בעיניים הניצוץ שהיה בעיניה של מריאנה כאשר הרימה בדומה אליי צעצוע של כלב ים ולא יכלה להרפות ממנו עד שפשוט שילמתי עליו בקופה את כל הכסף שהוא עלה ונהניתי לראות את עיניה יוצאות מחוריהם ופיה נפתח.

את כלב הים קניתי למריאנה בערב השנה החדשה (31 לדצמבר), יום למחרת איחרתי ללימודים אחרי כל החגיגות בלילה כי לא יכולתי לקום מוקדם יותר ונענשתי. כי זה חובה לבוא ביום שאחרי סילבסטר, חס וחלילה שלא תבוא כי חגגת כל הלילה.

לא קיבלתי את המתנה שהיתי אמורה לקבל במסיבה הכיתית בבוקר שפספסתי... בנוסף לאונש.

אבל זה שאמא שלי קנתה לי צעצוע יקר היום רק מראה שאולי אם אתה עושה מעשה טוב, הוא תמיד יחזור אלייך.

וזה משמח אותי.

כי אף אחד לא תיכנן לי עדיין מסיבת הפתעה, לא השקיע במתנה מקורית או במשהו שבאמת ממש ממש רציתי.

אני לא רוצה להכליל את 16 שנות חיי על פני האדמה מהפחד שזה עתה ברח מראשי משהו מדהים שאחריו אתה לא יכול לאמר שחסרים לך ניסים בחיים ושאף אחד לא עשה כמעט שום דבר למענך.

אבל לפעמים ככה אני מרגישה.

כל יום הולדת אני מוצאת את עצמי בלי קסמים מיוחדים. שנה שעברה קטיה הבטיחה לעשות לי הפתעה ומאוד התרגשתי מזה... לא לחצתי עליה ובסוף לא הייתה שום מסיבה... אני מבינה שאולי אני לא אדם כל כך כיפי... לא יודעת מה הקשר לכיפיות.

כל הרעיון של הפוסט עלה כתוצאה מהמחשבות שלי הפוקדות אותי יותר ויותר...

יש לי יום הולדת באוקטובר ואני רוצה לחגוג אותו... כי הגעתי למסקנה שאתה לא יודע אף פעם מה יקרה מחר ולכן אתה חייב לחגוג כל יום הולדת כאילו זה יום הולדתך האחרון. ובכלל צריך לחיות כל יום כאילו זה יומך האחרון, לחיות את ההווה, לעשות את כל הדברים שנמצאים ברשימת "הדברים שאעשה ביום האחרון בחיי" הממתינה לך בצד, כי אתה אף פעם לא יודע מתי כל זה ייגמר.

אני לא מגיעה אליכם במחשבות פאסימיות, דבר כאן לא נובע מפסימיות אלה להפך... אני צריכה עזרה אם אני רוצה לארגן משהו, אני רוצה שמישהו יעשה לי קסם, מסיבה יפה וטובה שבה ארגיש כאילו מחזירים לי על כל נקודות האור שהענקתי.

אני לא מבקשת דבר חזרה אבל זה תמיד נעים אם מחזירים, נעים גם לאלה שמחזירים, לא פחות נעים להם ממה שנעים לי.

ובכל זאת השעון מתקתק ועוד חודשיים יום הולדת 17, משהו חייב להשתנות...

בסופו של דבר אני מקווה שהשנה אותם אלה שחייכו אליי יהפכו את חיי לסרט ויעזרו לי להאמין באגדות שעל קיומן שחכתי...

אוהבת,

אלונה.