~העולם מעבר לשערי הזהב~

אוקיי אני מניחה שלא עידכנתי מתחילת שנת הלימודים.

בכל מקרה, בית ספר זה תמיד היה קשה והשנה זה קשה עוד יותר...

מסלול ההסעה שלי השתנה מכף רגל ועד ראש ואם לאמר לכם את האמת - אני ממש שונאת את הקו החדש.

כמו שציינתי ביומני האישי ניתן לדמות את קו האוטובוס החדש כאחד ש"עובר בגן עדן עלי אדמות בדרכו לגיהנום". אין לי מושג איך הצליחו לתכנן קו אוטובוס תמים לעבור בדרכו לגיהנום (בית הספר) דרך כל המקומות בהם אני נוהגת לבלות ושומרת בקנאות רבה זכרונות ורגשות חמים. המראות של אותם מקומות שהיו מיוחדים ואהובים כל כך עליי הופכים לרגילים ולדבר שבשגרה.. ועוד שאני רואה אותם ב6 בבוקר כשאני עייפה רצח ונוסעת לעוד יום של עינויים בבית הספר.

בנוסף לכל בשטח בית הספר בו אני לומדת הוקם בית ספר קטן המשמש כבית ספר יסודי פרטי אליו הורי העבירו את אחותי הקטנה (לאחר האכזבה המרה של משפחתי מבית הספר העירוני "הטוב ביותר בעיר"). עכשיו אני נאלצת לסבול אותה בהסעה של אחר הצהריים. היא קנאית ולא נותנת לי לשבת ליד חברות שלי, כל הזמן דורשת צומי... בזכותה אני לא יושבת יותר עם אסיה קון כמו שנהגנו לעשות במסורת רבת השנים שלנו.

בנוסף אני נאלצת להגרר עייפה כל סוף יום לבית הספר שלה, תוך כדי איום מתמיד לאחר להסעת בעצמי, בכל מזג אויר (נעים ולא נעים ככל שיהיה) ולאסוף אותה.

כל האצמעות שלי נלקחה ממני, תמיד יש לי אחות קטנה וקרציה על הראש...

בנוסף לכל הפכתי לסוג של רוח רפאים...

אני מניחה שאילו אנשים לא היו אומרים לי שמשהו בי לא בסדר, היתי תופסת את זה כמובן מאליו... אבל אני מתבודדת יותר ויותר..

כאילו.. אני אוכלת לרוב לבד, אני לבד בהפסקות (אני מנצלת אותן להכנת שיעורי בית), אני יושבת לבד, אני מסתובבת לבד בשעות החופשיות... לא יודעת.. זה לא ממש מציק לי.

מה שכן מציק לי זה העובדה שהשנה הבטחתי לעצמי לשפר את מצבי החברתי ולדעת להשתלב בין בני אדם ולזרום ולהסתובב עם מישהו וכאלה... אבל אני כל הזמן מוצאת את עצמי לבד.

אני קצת חוזרת לכיתה י', ככה אני מרגישה. להזכירכם בכיתה י' פשוט התבודדתי לי כל הזמן, לא היתי עם אף אחד.. ואתם יודעים מה? זה לא היה כל כך מדכא כמו שחשבתי שזה עלול להיות..

הבנתי שכנראה אני בנאדם לא כל כך סוציאלי וכמו שאמרתי מקודם: לא היתי שמה לב שמשהו בי לא בסדר אם לא היו אומרים לי את זה.

מוזר שאנשים אומרים לי לאיטים קרובות שאני מהירה.. זאת אומרת, לפעמים אני חושבת שאני איטית מדיי.. כשמצלצל הצלצול להפסקה כל אלה שיכולתי לקראו להם "חבריי" חומקים אל מחוץ לכיתה לפני שאני יכולה להבחין בכך... הם לעולם לא מסתכלים לאחור כדי לראות שאני נותרתי שם.. תוך דקה אני מוצאת את עצמי לבד בכיתה עם שולחנות לבנים ומה שמפחיד זה שאני מרגישה שלמה עם זה.

הם לא זקוקים לי כנראה באותה המידה שאני לא זקוקה להם. רק לפעמים אני מדוכאת מזה, כשיש לי משהו שאני חייבת לשתף מישהו ואין מי.. אבל גם לזה התרגלתי.. אני פשוט שומרת הכל בבטן עד שזה נעלם. זו היתה דרכי מאז ומעולם. מריאנה וקרולינה מתרחקות ממני יותר ויותר. אולי זה לטובה. אחרי הכל הן ביטלו את ההסעות ונוסעות עכשיו יחד באוטובוס ציבורי, הן לומדות באותה כיתה את אותם המקצועות...

ואני? אני עולם נפרד ורחוק...

היה לי סוף שבוע מדהים... היה המון שמש במיוחד ביום שבת והרגשה כזו נפלאה של חופש ורוח נעימה... אתמול טיילתי עם אסיה קון וראינו אלמנה שחורה על אחת הגדרות. זה היה מלחיץ אבל גם ממש מגניב - אחרי הכל זה עכביש קטלני לבני אדם.. (בלי שום קשר חח)

עכשיו כבר לא כל כך נחמד כי השמש שוקעת.. וכשהשמש שוקעת בשבת אז אני יודעת שעוד מעט סוף השבוע יפנה את מקומו לשבוע חדש של לימודים...

כל ערב לפני שאני הולכת עוצמת את העיניים אני מתפללת שמחר לא יבוא לעולם, שבית הספר המזויין יישרף בלהבות הגיהנום וכדומה.. אבל הכי קל פשוט לקוות שלעולם לא תתעוררי לעוד יום סיוט שיגרתי ומחורבן.

בחיי, איך שאני מבזבזת את החיים שלי...