~העולם מעבר לשערי הזהב~

אני שונאת לקום ב6 בבוקר. כשאני קמה אני תמיד מקללת את העולם על כך שלא יכולתי לישון לנצח ובזמן שינה הכל עובר כל כך מהר...

אני שונאת את ההסעות שלי, את הקו המחורבן שעובר בדרכו לבית הספר בכל המקומות שאני אוהבת וגוזל ממני את כל ההנאה..

אני שונאת את בית הספר המזויין הזה שישרף אמן!!! אני שונאת אותו כל יום מחדש.

אני שונאת את הלחצים שכל העולם אשתו ואחותו מפעילים עליי. רונן רוצה שאצייר, יוסי ואלכס רוצים שאפתור כל יום תרגילים בפיזיקה, יהודה רוצה שאנגן כל יום שעתיים בגיורה והדוג'ו מצפה שאבוא לאימוניו הליליים שלוש פעמים בשבוע.

אני שונאת את המקוצועות שאני לומדת, את הזונות איתם אני לומדת (היתי יורה בהם אחד אחד), את הכיתה המפגרת שלי...

אני שונאת את כל האנשים שחשבתי שהם חברים שלי אבל הם נוטשים אותי תמיד ולאף אחד כבר לא אכפת מה קורה לי.

אני שונאת את העובדה שאני צריכה לאסוף את אחותי הקטנה והמחורבת מבית הספר המזויין שלה ולנסוע איתה בהסעות המזויינות שלי.

אני שונאת את מעט הזמן שיש לי לנשום, אם כי אין לי זמן כלל.

אני שונאת את הסובבים אותי שלוחצים עליי כל כך חזק ומצפים ממני לדברים.

אני שונאת את אחותי הקטנה שאני נאלצת לקראו איתה בייסורים אין סוף ספרים ולהכריח אותה שוב ושוב. היא ממש שדה בכל הנושא הזה.

אני שונאת את המרפסת המחורבנת שלנו שכל חורף היא הורסת לי את חווית הנוחות בבית.

אני שונאת את השגרה שלי...

היום אמא שלי נכנסה לחדר שלי כרגיל בלי לדפוק ואני בדיוק היתי ערומה בחדר אחרי מקלחת והיא ראתה אותי... פאק, אני כל כך רוצה להתאבד!! היא ראתה את הגוף המעוות, המחורבנת והמפגר שלי.

אני שונאת גם את השכנים במחורבנים שכלך הזמן מציצים לי לחלון עד שאני פשוט מרגישה כל הזמן לחוצה ונרדפת.

אני שונאת את העובדה שאין לי מנעול לחדר ואיזו קרן לייזר שתרצח כל מי שיסתכל לחלון שלי.

אני שונאת את זה שאין לי טיפת פרטיות ואיש לא מבין אותי.

אני שונאת את עצמי כל כך עד שבא לי למות.

הפתרון היחידי הוא... ללכת לישון עכשיו ולא להתעורר עוד לעולם...