~העולם מעבר לשערי הזהב~

בחודש האחרון אני מתעסקת הרבה בנושא סיפור או יותר נכון ספר אותו אני מתכוונת לכתוב.

את ההשראה אליו קיבלתי כאשר ישבתי על ספסל בפארק עם חברה שלי ובאמצע שיחה קולחת על צילומים התיישב לידינו איש זקן. תחילה בהה בחלל אך תוך פחות מחמש דקות נכנס בגסות לדבריה של חברתי והתחיל לדבר אלינו... הוא סיפר לנו על הכוכבים, שכל כוכב הוא בעצם שמש. אמרנו לו שאנחנו יודעות, לשניה התשררה דממה ואחריה חודש הזרם הקולח של המילים ביני לבין חברתי. הזקן קטע אותנו שוב "אתן יודעות שהירח הוא בעצם רק מחזיר אור?". חייכנו אליו במבוכה, אחרי הכל לא תגיד "שתוק!" לאיש זקן...

חזרנו לדבר אך טרם סיימנו משפט הוא התפרץ שוב "אתם יודעים מה הגלקסיה הקרובה ביותר לשלנו?". "כן אני יודעת, אני לומדת פיזיקה" עניתי לו בקצרות, מדגישה שעל כוכבים אין לו מה ללמד אותי. הזקן לא נרגע, הוא מיד שאל אותי איפה אני לומדת ובאיזה כיתה ואיך זה שבכלל לומדים פיזיקה...

והוא סיפר שהוא עלה ממצרים כשהיה קטן ושהוא היה הכי טוב בכיתה בערבית ככה שכשהמורה לערבית לא היה בא, הוא היה מחליף אותו. את כל המידע קיבלנו, אני וחברתי, תוך כדי קטיעת המשפטים שלנו, בגסות, באונס. הפגנו שוב ושוב במבוכה שאיננו מעוניינות לשמוע עוד אך הוא רק הסתכל עלינו בעיניים זקנות ועצובות ולא התייאש.

"סליחה אדוני! אנחנו באמצע שיחה חשובה! אתה יכול לא להפריע לנו בבקשה? תודה." חברתי העיזה ואמרה זאת, שנינו חשבנו על זה אבל כשהמילים ריחפו באוויר נוצרה תחושה של אי נוחות ועלבון. אחרי עשר דקות הלכנו כי מיהרתי לאימון הקראטה שלי ואותו הזקן המשיך לשבת שם בשקט ולבהות בכוכבים, בטוח שעזבנו בגלל שהוא הציק לנו.

לצערי, אני נתקלת בתופעה הזו שוב ושוב... עוד ועוד אנשים רנדומלים, זקנים לרוב, ניגשים אליך וברגע שאתה מגיב אליהם מתחילים לספר לך את סיפור חייהם, מראים לך תמונות של הילדים והנכדים שלהם ומפארים את ההורים שלהם ואת ארצות מוצאם.. ללא ספר יש בעולם שלנו כל כך הרבה אנשים בודדים שאין להם אף אחד לחלוק איתו את רגשותיהם, חוויותיהם... הם רוצים לחלוק ידע וניסיון, הם רוצים לעזור ולהיעזר, הם רוצים לבכות ולשתף, הם רוצים שיפנו אליהם ויתנו להם להרגיש שהם עוד לא מתו, שהם עדיין מוחשיים ושאפשר לשים עליהם לב.

זה עצוב, כל כך עצוב וכל כך נכון. בדידות קיימת לא רק אצל זקנים אלה גם אצל בני גילי, מבוגרים וצעירים ממני. זה בא בניקור, זה בא בהשפלה, זה בא באסקפיזם, עישון אלכוהול וסמים, זה בא האלימות, העולם בו אנחנו חיים, החיים שלנו... כולנו בודדים, כולנו מחפשים משמעות. כולנו מחפשים כתף לבכות עליה.

וזה בדיוק נושא הספר, נושא הסיפור שלי.

האנשים הכי בודדים בעולם.

אתמול היתי אצל פסיכיאטר. זו היתה פגישה לא נעימה במהלכה ישבתי מול בן אדם, מרגישה עליו את מבטו. המבט הזה, קר וחודר, קורא אותי מבלי שאדבר. אמא דיברה במקומי, היא תיארה את המצבים בהם אני שרויה. קיבלתי מרשם לכדורים נמגד דיכאון.

בחיים לא חשבתי שאי פעם אקבל מרשם שכזה. כדורים נגד דיכאון.

ובדיוק לפני פחות מחודש החבר של חברה שלי, יוליה, אושפז בבית חולים אחרי שנטל מנת יתר של כדורים נגד דיכאון אליהם התמכר עם השנים.

יחד אם זאת ענה לי הפסיכיאטר בחיוך שאלה כדורים לא מזיקים שלא גורמים להמכרות ואני יכולה לשתות אותם כמה שבא לי. כן, גם כן אאמין לחיוך השטני הזה שלו! אני למלכודת הזו לא נופלת.

הפסיכיאטר הבהיר לי שכדורים נגד דיכאון הם התרופה הנפוצה ביותר בעולם, הרבה מעל ומעבר לאקמולים מסוגיהם.

זה מעציב אותי ומחזיר אותי לנושא הקודם. כמה אומללים, כמה בודדים, כמה שבורים הם בני האדם בימינו? כמה כוח וחינניות חסרה להם אם הם נאלצים לקחת אושר בכדורים.

כך קרה להם אבא, לכדורים נגד הדיכאון...

כי בימינו, אפשר לקנות אושר בכדורים ולחייך כאילו שאתה מאושר באמת.