~העולם מעבר לשערי הזהב~

אני אוהבת לקראו. מאוד.

מודה באשמה, לא תמיד אהבתי לקראו. אבל עכשיו אני כן אוהבת, וזה מה שחשוב.

קראתי בחיי לא מעט ספרים וגם כרגע אני קוראת חמישה ספרים בשלוש שפות שונות.

תמיד חשבתי שעם כל ההשקעה שלי בספרות העולמית, אני ראויה לתואר "תולעת ספרים" אותו אני נושאת בגאווה יתרה.

אבל תמיד, תמיד יהיה את הספר הזה שכולם קראו אותו ואתה לא.

אתה בא למישהו ומכריז על עצמך בתור תולעת ספרים גאה. אתם פוצחים בשיחה תרבותית ואז שואלים אותך מה דעתך על הספר "-" ואתה משתתק מבוייש ומודה באשמה, את הספר הזה לא קראת... אופס. ואז תמיד לאדם שאתה מדבר איתו יצאו העיניים מחוריהם והוא יקרא בהתפעלות "איך אפשר שלא לקראו את הספר הזה?!?! זו קלאסיקה עולמית!!".

וזהו, ככה נגזל ממך התואר "תולעת ספרים" ואתה הופך לסתם חנון לא מתורבת.

אתה הולך לקראו את הספר השנוא שבאשמתו יצאת מעפן.

אלה מה? גם אחרי שהחזרת לעצמך את הכבוד האבוד, אתה בא לדבר עם בן אדם אחר ומגלה שיש בעולם עוד ספר שלא קראת. אבוי! והנה שוב הלך התואר....

לפי הסטטיסטיקה האישית שלי שהיא חסרת בסיס לחלוטין, יש בעולם יותר ספרים מאנשים ובכל יום יוצאים לאור עוד ועוד ספרים. מן הסתם שאי אפשר לקראו את כולם.

אני אישית כבר השלמתי שתמיד תיהיה הקלאסיקה אותה לא קראתי, עליה לא שמעתי ושהתואר שלי בתור "תולעת ספרים" הוא זמני בלבד. בא וחוזר כמו עונות השנה.

ולכולנו ברור, שהחיים שלנו לא מספיקים כדי לקראו אפילו מחצית מהספרות העולמית הזו... בישביל זה יש אולי גלגול הבא? תוספת זמן? לא.

עוד משהו מעניין... תתפלאו, אפילו הקלאסיקה זה לפעמים סתם ז-ב-ל (אני מאוד מקצינה, כמובן).

טוב, אני האדם האחרון שיגיד "זבל" על ספרים. אפילו על "דמדומים" לסוגיו לא אמרתי שזה זבל, מתוך כבוד לסופרת המסכנה שאשכרה השקיעה את חייה ב..... הזה.

בכל מקרה, מה שיפה כיום זה שלאף אחד לא אומרים מה לקראו ומה לא לקראו. לכל אחד יש את הטעם שלו וכמו שילדה בת 11 לא תבין את פאוסט, אדם בשל נפשית לא יבין את "דמדומים". כל אחד והספרות שמתאימה לו.

עד לא מזמן בעודי אומרת על ספר קלאסי שהוא משעמם ולא מעניין כלל (אותו רובינזון קרוזו עבה הכרך והבלתי נסבל שמקריאים לאחותי כדי להרדים אותה), הרגשתי עלובה מאוד. אבל כל ספר דורש הבנה ובגרות נפשית במידה שלו. אולי אני לא גדולה מספיק, אולי אני גדולה מדיי.

לא יכולתי שלא להעלות חיוך ולצחוק על שייקספיר כשבאמצע עוד שיחה קולחת חרוזים במחזה "חלום ליל קיץ", שייקספיר דפק את הביטוי "כמו דולפין מיוחם" ללא שום קשר למציאות.

אז כמסקנה מכל החיבור הזה אני מאחלת לכולכם שתקראו את מה שאתם אוהבים ותרגישו חופשי לקראו לעצמכם תולעי ספרים גם אם הספר היחידי שקראתם היה "כיפה אדומה" (זה גורם לכם להיראות יותר אינטלגנטים ומבלבל את האויב!)

אוהבת,

אלונה.