~העולם מעבר לשערי הזהב~

תמיד חיפשתי את החבר המושלם, מישהו אחד שיכול להחליף לך עולם במלואו... מישהו שאפשר לסמוך עליו שתמיד יהיה קרוב ואוהב...

לא, אני לא מתכוונת לבן אדם. חבר אנושי הוא יצור בעל אינטרסים שימצא אותך ברגע שיזדקק לך אבל אתה לעולם לא תצליח למצוא אותו כשתזדקק לו. הדבר הוכח אין ספור פעמים: קטיה תמיד איתי, כשאין לה מישהו אחר להסתובב איתו אבל להשאיר אותי לבד זה בסדר, לא צריך לשאול את אלונה המתבודדת האם היא זקוקה לעזרה או לכתף תומכת. מריאנה שקועה בעצמה עד בלי דיי, מוזר שהיא עונה לטלפון הסלולרי רק כשהיא צריכה אותי (ואיכשהו אף פעם לא שומעת אותו כשאני זקוקה לה נואשות על סף התאבדות או משהו...).

עזבו אותי מבני אדם, ככל שאני יודעת עליהם יותר, הם מעוררים בי דחף בלתי נשלט להקיא.

נשארו לנו האחים הקטנים שלנו, בעלי החיים דוברי השפה הזרה והלא מובנת, בעלי המנהגים שלעולם לא נצליח להבין ובעלי השקפת העולם השונה כל כך משלנו.

לא, לחיבור מהסוג הזה אי אפשר לקוות אבל מאז ומתמיד היה קשר בין בעלי חיים לאדם, היכולת של בן האדם לחבר אליו את החיה. הסיפורים הרבים בהם החיה האצילית מצילה את בעליה במחיר חייה ללא ספק רבים מן הסיפורים בהם אדם תורם את חייו למען חברו.

אם כך נשאלת השאלה: אם מי אוכל לחלוק את חיי? לצערי חברים פרוותיים חיים הרבה פחות זמן ומכאן נובע כאב בלתי נסבל.. אבל בשנים שהם עדיין איתנו אין להם תחליף אנושי.

התמימות והטוהר, ההבנה שבאה לא במילים אלה במגע ומבטים, חוסר הבעיות שלהם, הקשר הרגשי החזק איתם...

אז התחלתי לנסות, צעד אחרי צעד, להתחבר, לתרום, לאהוב ו... להתאכזב.

יש לי דגים.

במשך השנים שהם אצלי הם למדו טריק שכשאני דופקת על דפנות האקווריום הם צריכים לעלות ולקבל אוכל. אבל גיליתי שהם לא שומרים נאמנות ועולים למעלה גם כשמישהו אחר דופק להם או כשסתם פוגעים בטעות באקווריום. הם לא מכירים אותי בכלל, אני חסרת משמעות עבורם והרי ברור שזה לא חברות כלל, דגים הם לא בדיוק חברים טובים.

יש לי צפרדעים.

היחסים איתם אינטרסנטים לא פחות מאשר הדגים והחברות איתם קרה ולחה כמו העור שלהם. סבתא אומרת לא לגעת בהם כי הם עושים יבלות וגם כי הם עלולים להיות רעילים ואף אחד לא בדיוק יודע איזה סוג צפרדעים זה ועד כמה הם מסוכנים. מסקנה: צפרדע זה בהחלט לא חבר טוב.

יש לי שרקנית.

נחמדה, פרוותית, חוצפנית ומצחיקה. משמיעה קולות מטופשים ותמיד, אבל תמיד, רעבה. זולה בחנויות אבל לא חייה הרבה. האינטלגנציה רחוקה מלהיות בשחקים

צ'ינצ'ילות.

הם חברים טובים ומשעשעים. יש להם אינטלגנציה מאוד גבוהה, יחסית למכרסמים. הם אוהבים אותך, הם משחקים איתך... מכל אלה שהוזכרו מלמעלה, הם החברים הטובים ביותר והם גם חמודים לא קטנים. קל מאוד להתאהב בהם והם אוהבים להתפנק ובאותו הזמן הם אקטיבים. אבל מה לעשות? את החיים הם לא יתרמו למענך זה בטוח... אולי הם מכירים אותך אישית ומבדילים אותך משאר בני האדם, אבל זה לא חיב שתצא איתה למסע ותסמוך עליה שתדאג לך. ואולי החיבור הרגשי גם הוא רופף.

ועכשיו הגענו לחתול שלי, מקס.

זקן ומקטר. מאז ואני זוכרת את עצמי הוא היה איתי ואהבתי אותו עד בלי דיי... כל כך אהבתי אותו שבשלב מסויים החלטתי שעל מנת לאפשר לו לחיות מעבר לגיל שחתולים אמורים לחיות, אני מוכנה לתרום לו משנות החיים שלי.

הוא כבש את ליבי מהרגע הראשון שראיתי אותו כשהוא היה עוד גור קטן ואני היתי ילדה בת 4. מאז ומתמיד לצד האהבה הבלתי פוסקת שהענקתי לו, הוא שנא אותי. זה מה שתמיד נתן לי להרגיש.

היום מקס היה ההשראה לפוסט הזה. מחצתי אותו אל ליבי, אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו... היה לו גוף חמים ופרוותי ונעים והוא הסתכל עליי בעיניים גדולות וחמודות. הוא עשה "מיאו" והבנתי שעליי לשחרר אותו אך ברגע שעשיתי את זה הוא תקף אותי ממש חזק, עם כל כך הרבה זמן התנפל עליי שלרגע חשבתי שאני אמור מהשריטות שלו. משכתי אותו מהרגל שלי והוא פצע גם את היד. באותו הרגע פרצתי בבכי. לא בכיתי כי כאב לי לומרות שכאב של פצעים המוטחים מזעם ושנאה הם תמיד כואבים פי כמה וכמה. בכיתי מזה שהוא שונא אותי כל כך... מכך שבתמורה לאהבה חסרת גבולות שאני מוכנה לתרום הכל בישבילו ואני נותנת לו את הלב, הוא מתנהג אליי ככה. כאב לי שאת אבא הוא אוהב יותר ממני לומרות שאבא לא שם עליו בכלל וגם כשהוא כן שם אז הוא אוהב להצמיד אותו לרצפה ולהשפיל אותו.

חשבתי שחתול יכול להיות חבר מעולה עד שהבנתי כמה אני מטעה את עצמי... הוא לעולם לא יתרום למעני שערה, הוא יעזוב אותי ברגע שיהיה לו טוב יותר אצל מישהו אחר. אני מתנהגת אליו כמו אל אח קטן והוא אליי כמו אל משרתת.

זה כל כך כואב לי עד עכשיו והכל התנפח. אני מבינה שחתול זה לא חבר טוב בכלל, הוא לעולם לא יחזיר לך אהבה.

ובינתיים אם כל הכאב שבדבר, אין לי חבר שאפשר לקראו לו אמיתי... אני עדיין בחיפושים. אני מניחה שאמצא נחמה בכלב... ברגע שירשו לי אחד...

בינתיים אין לי חברים. מצטערת.

שלכם,

אלונה.

בחודש האחרון אני מתעסקת הרבה בנושא סיפור או יותר נכון ספר אותו אני מתכוונת לכתוב.

את ההשראה אליו קיבלתי כאשר ישבתי על ספסל בפארק עם חברה שלי ובאמצע שיחה קולחת על צילומים התיישב לידינו איש זקן. תחילה בהה בחלל אך תוך פחות מחמש דקות נכנס בגסות לדבריה של חברתי והתחיל לדבר אלינו... הוא סיפר לנו על הכוכבים, שכל כוכב הוא בעצם שמש. אמרנו לו שאנחנו יודעות, לשניה התשררה דממה ואחריה חודש הזרם הקולח של המילים ביני לבין חברתי. הזקן קטע אותנו שוב "אתן יודעות שהירח הוא בעצם רק מחזיר אור?". חייכנו אליו במבוכה, אחרי הכל לא תגיד "שתוק!" לאיש זקן...

חזרנו לדבר אך טרם סיימנו משפט הוא התפרץ שוב "אתם יודעים מה הגלקסיה הקרובה ביותר לשלנו?". "כן אני יודעת, אני לומדת פיזיקה" עניתי לו בקצרות, מדגישה שעל כוכבים אין לו מה ללמד אותי. הזקן לא נרגע, הוא מיד שאל אותי איפה אני לומדת ובאיזה כיתה ואיך זה שבכלל לומדים פיזיקה...

והוא סיפר שהוא עלה ממצרים כשהיה קטן ושהוא היה הכי טוב בכיתה בערבית ככה שכשהמורה לערבית לא היה בא, הוא היה מחליף אותו. את כל המידע קיבלנו, אני וחברתי, תוך כדי קטיעת המשפטים שלנו, בגסות, באונס. הפגנו שוב ושוב במבוכה שאיננו מעוניינות לשמוע עוד אך הוא רק הסתכל עלינו בעיניים זקנות ועצובות ולא התייאש.

"סליחה אדוני! אנחנו באמצע שיחה חשובה! אתה יכול לא להפריע לנו בבקשה? תודה." חברתי העיזה ואמרה זאת, שנינו חשבנו על זה אבל כשהמילים ריחפו באוויר נוצרה תחושה של אי נוחות ועלבון. אחרי עשר דקות הלכנו כי מיהרתי לאימון הקראטה שלי ואותו הזקן המשיך לשבת שם בשקט ולבהות בכוכבים, בטוח שעזבנו בגלל שהוא הציק לנו.

לצערי, אני נתקלת בתופעה הזו שוב ושוב... עוד ועוד אנשים רנדומלים, זקנים לרוב, ניגשים אליך וברגע שאתה מגיב אליהם מתחילים לספר לך את סיפור חייהם, מראים לך תמונות של הילדים והנכדים שלהם ומפארים את ההורים שלהם ואת ארצות מוצאם.. ללא ספר יש בעולם שלנו כל כך הרבה אנשים בודדים שאין להם אף אחד לחלוק איתו את רגשותיהם, חוויותיהם... הם רוצים לחלוק ידע וניסיון, הם רוצים לעזור ולהיעזר, הם רוצים לבכות ולשתף, הם רוצים שיפנו אליהם ויתנו להם להרגיש שהם עוד לא מתו, שהם עדיין מוחשיים ושאפשר לשים עליהם לב.

זה עצוב, כל כך עצוב וכל כך נכון. בדידות קיימת לא רק אצל זקנים אלה גם אצל בני גילי, מבוגרים וצעירים ממני. זה בא בניקור, זה בא בהשפלה, זה בא באסקפיזם, עישון אלכוהול וסמים, זה בא האלימות, העולם בו אנחנו חיים, החיים שלנו... כולנו בודדים, כולנו מחפשים משמעות. כולנו מחפשים כתף לבכות עליה.

וזה בדיוק נושא הספר, נושא הסיפור שלי.

האנשים הכי בודדים בעולם.

אתמול היתי אצל פסיכיאטר. זו היתה פגישה לא נעימה במהלכה ישבתי מול בן אדם, מרגישה עליו את מבטו. המבט הזה, קר וחודר, קורא אותי מבלי שאדבר. אמא דיברה במקומי, היא תיארה את המצבים בהם אני שרויה. קיבלתי מרשם לכדורים נמגד דיכאון.

בחיים לא חשבתי שאי פעם אקבל מרשם שכזה. כדורים נגד דיכאון.

ובדיוק לפני פחות מחודש החבר של חברה שלי, יוליה, אושפז בבית חולים אחרי שנטל מנת יתר של כדורים נגד דיכאון אליהם התמכר עם השנים.

יחד אם זאת ענה לי הפסיכיאטר בחיוך שאלה כדורים לא מזיקים שלא גורמים להמכרות ואני יכולה לשתות אותם כמה שבא לי. כן, גם כן אאמין לחיוך השטני הזה שלו! אני למלכודת הזו לא נופלת.

הפסיכיאטר הבהיר לי שכדורים נגד דיכאון הם התרופה הנפוצה ביותר בעולם, הרבה מעל ומעבר לאקמולים מסוגיהם.

זה מעציב אותי ומחזיר אותי לנושא הקודם. כמה אומללים, כמה בודדים, כמה שבורים הם בני האדם בימינו? כמה כוח וחינניות חסרה להם אם הם נאלצים לקחת אושר בכדורים.

כך קרה להם אבא, לכדורים נגד הדיכאון...

כי בימינו, אפשר לקנות אושר בכדורים ולחייך כאילו שאתה מאושר באמת.