~העולם מעבר לשערי הזהב~

שנת 2008 נגמרת ורגע לפני שהמעבר הגדול לשנה החדשה קורה אני מנסה להזכר במה שעבר עליי בשנה הזאת אבל הזכרונות חומקים לי כמו מים מבין האצבעות.

אני כמעט ולא זוכרת דבר. רק שמריאנה אומרת שזו היתה חרא של שנה, לומרות שאני לא רוצה לזכור אותה ככה.

ארועים חשובים שקרו, שינויים משמעותיים בתפיסת העולם, דברים כיפיים שעשיתי עם חברות, הישגים משמעותיים... כלום.

אני לא מאמינה שזרקתי את השנה שלי, זרקתי אותה לזבל. חייתי שנה ללא זכרונות, שנה ללא חיוכים לומרות שהיו הרבה אבל לא נשאר מהם זכר ולא שום דבר שיוכיח לי שהם קישטו פעם את פניי.

רגע לפני שהשנה חולפת, פקדה אותי תחושה איומה של ביזבוז וריקנות שאי אפשר למלא. ההרגשה התעצמה לאחר שקראתי את הפוסט בבלוג הזה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=555459&blogcode=10360991

צילומים. תמונות. זכרונות. יש לי מצלמה ואני מצלמת סתם ולתמונות אין משמעות.

אני מבינה פתאום, לשנייה בלבד כמה החיים שלי מוזרים, בודדים ומנותקים מכל העולם וזה מעלה לי דמעות בעיניים.

אני חיה אותם שקועה בקונפליקטים פנימיים קטנים, כמעט לא משתפת בהם אף אחד ונאבקת בעצמי. אני מנסה לחיות את החיים של מחר ולא מתרכזת במה שיש לי היום.

חייתי השנה לפי לוח זמנים קבוע, בלי שום דבר מרתק. כל יום התפללתי שהוא יסתיים ובמקום להנות, רציתי שהזמן יחלוף. הלכתי לחוגים כמו רובוט ולבית הספר והיתי הילדה הטובה ואולי בודדה קצת שמכחישה כל צורך בחברה סביבה. וחברות שלי מסתכלות עליי והולכות כי הן מאמינות שאני לא רוצה בחברתן ואני בסדר. אני מחייכת אליהן ובלב אומרת שלא היתי מתנגדת לשיחת נפש.

השנה עברה עליי בצביעות, הרגשה מוזרה של ניקור. שקעתי בתוך עצמי, התבודדתי, האמנתי שאני אוהבת להיות לבד תמיד והכרחתי את עצמי לחיות ככה.

חייכתי הרבה, הצחקתי, הסתרתי רגשות ודחפים. שוב חייכתי. שמרתי על אופטימיות ולא הבנתי מעולם מה חסר לי, אני גם לא מבינה עכשיו, אני רק יודעת שמשהו חסר בחיים שלי.

התחלתי להסתכל על עצמי מהצד, לשפוט את עצמי על הכל, כולל דרך החיים שלי שבתודה למריאנה שהתעוררה בליבה מצוקה, התחלתי להרגיש שאיכשהו אני לא בסדר.

אני לא מבינה למה אני תמיד מרסנת את עצמי, בהכל. אני תמיד אומרת להקשיב ללב ולעולם לא מקשיבה לו בעצמי, אני מקנא באנשים שלא כובלים את עצמם כמוני.

בשנת 2008 התנתקתי עוד יותר מהעולם והאנשים התנתקו ממני ואין מה לעשות אדם הוא חיה של עדר ואני חייבת להקה משלי.

ולפעמים בא לי לחיות את החיים השטחיים של העולם. לתת לרגש להוביל אותי, חיים שדומים איכשהו לחלום חסר מודעות, מלא באינסטינקטים בו הכל כל כך פשוט וישר ולא מסתבך.

אבל אני מאמינה שעכשיו כשהשנה הישנה נגמרת, אני אתחיל דף חדש ואמלא אותו בזכרונות הכי יפים בעולם כדי שבסוף השנה הבאה כשמריאנה תגיד לי שזו היתה שנה חרא אוכל להוכיח לה שהיתה זו שנה מדהימה וצבעונית במיוחד.

אוהבת, אלונה.

נ.ב: ובנימה אופטימית זו - שנה אזרחית חדשה מדהימה לכולם!!!!!

עוד מעט נוביי גוד (השנה האזרחית החדשה) ואני חייבת לציין שהשנה עברה נורא מהר ואולי היא לא היתה בין השנים הכי טובות בחיים אבל בהחלט שנה נחמדה. אני מניחה שעדיין קצת מוקדם להיפרד ממנה, יש לנו עוד יומיים יחד וביומיים האלה אני הולכת לעבור לא מעט דברים לא נחמדים ביניהם המבחן בפיזיקה שאני לא מוכנה אליו. ואז שלושה ימים מופצצים בעבודה באנגלית ובהכנות למבחן במתמטיקה שבואו נגיד... אני מוכנה אליו בדיוק כמו שאני מוכנה למבחן בפיזיקה.

בינתיים נסכם בקצרה מה שקרה לי בזמן ההזנחה:

- לשנה החדשה קנו לי רולרבליידס סקסיים ב850 ש''ח אבל מי מדבר על המחיר? העיקר התענוג! יצאתי לרכב עליהם כבר שלושה פעמים.

- אתמול רציתי לנסוע עם מריאנה לדיזנגוף סנטר אבל בגלל כל מה שקורה בעזה ההורים אסרו עליי לנסוע מחשש לפיגועים אז במקום זה ביליתי עם מריאנה וניצלתי את היום שטוף השמש לטיול די ארוך בעיר שבמהלכו קניתי קנווס (זה הבד הזה שמתוח על מסגרת עץ לציור) ומכחול סינטטי מספר 8 3>

אני מתכוונת לצייר משהו ברגע שיהיה לי רעיון ואת האומץ הדרוש כמובן.

אה וגם קניתי דגי זברה קטנים וחמודים, עשרה במספרם. היה כייף... ראינו LOVELESS ואז גם ציירנו...

תתפלאו אבל בפתח תקווה אפילו מרגישים את הרוח החגיגית של ראש השנה האזרחי ומוכרים עצים לחג וקשוטים ו...

אמא הגיעה!!!!!!!!!!!!!!

אני חייבת לזוז שאמא לא תתפוס אותי מול המחשב במקום להתכונן לפיזיקה!

אוהבת, אלונה.

הראש שלי כואב, אני עייפה. הבוקר איחרתי להסעה, לא הצלחתי לקום. הרגשתי עייפה כל היום וחזרתי הביתה מוקדם מהרגיל וסוג של נימנמתי, והיתה לי בחרחורת כשקמתי.

המערכות שלי קורסות כנראה, אין לי הסבר אחר. צריכה לנוח.. לצערי אני צריכה בחיים האלה יותר מאשר להכין שיעורים ולחרוש (כל מורה מבקש שהתלמידים יחרשו בכל יום שעה על המקצוע שלו ופשוט אין זמן...). אני גם חייבת פורקן רגשי, לצייר, לראות טלויזיה, לישון. לפחות תנו לי לישון. לומרות שאם אני אבזבז זמן על שינה אני ארגיש חרא עם עצמי כך שעל שיינה אני מוותרת ובסוף החולשה הזו: זה מה שקורה. עייפות. אין סוף עייפות וכל כך הרבה דברים שאני צריכה לעשות... פיספסתי את האימון בקראטה, אני עדיין מאשימה את עצמי בכך שאיני חזקה מספיק להמשיך לעמוד על הרגליים ולעשות את כל מה שאני רוצה. אני מניחה שהגוף שלי שבוי בתוך השיגרה המשעממת כמו זבוב בתוך כורי עכביש. למזלי איני רובוט, יש לי רגשות ומחשבות שלמזלי איש לא ריסן אותן כמו את הגוף.

ויש לי בלוג, כי בלוג לא צריך להכין שיעורי בית.

בסוף השבוע כתבתי לכם פוסט גדול על איך שהימים האחרונים עברו, על מסיבת יום ההולדת שעשיתי למריאנה. אני מניחה שבחובתי לספר לכם, לפחות בקצרה איך זה היה:

יום שישי. הזמנתי את מריאנה ב4 לומרות שהיא כרגיל איחרה ב20 דקות וזה די הרס. ניסיתי להספיק לשעת השקיעה בפארק הקבוע שלי (ששתינו נורא אוהבות). למה דווקא שקיעה? היתה לנו פעם מסורת שהיינו הולכות לטייל יחד בימי חמישי לאחר הלימודים כדי לחגוג את תחילת סוף השבוע ותמיד היינו מגיעות לפארק הזה וזה היה בערך בשקיעה. הפארק הזה (שאני אקדיש לו פוסט בהמשך) תמיד היה נצבע בצבעי זהב... בגלל העומס, המסורת נרמסה בגסות ורציתי לעשות משהו מיוחד בישבילה, להחזיר את מריאנה לזיכרונות המשותפים שלנו.

פיספסנו את השקיעה הצהובה והגענו לעת הדמדומים. הבאתי לה את המתנה: שעון כיס על שרשרת שהיא כל כך רצתה. היא נדהמה מכך שזכרתי שהיא רצתה את השעון, היא נורא שמחה ואני שמחתי כי ניחשתי מה היא רוצה. היה כל כך נעים לפתוח את הלב, לשפוך את כל מה שיושב עליו ופשוט לדבר עם בן אדם שאני כל כך קרובה אליו עד כדי כך שהיא ואני כמעט אותה דמות. היא אדם די סגור שקשה להתקרב אליו אבל אני הצלחתי להתקרב אליה יותר מכל אדם אחר. זה מדהים כשיש מישהו שסומכים עליו כל כך. החברה היחידה שאני יכולה לדבר איתה בגובה העיניים והיא תמיד מקשיבה. חלקנו יחד זיכרונות מאוקראינה. הילדות שלנו היתה קצת דומה. אחר כך ישבנו על עץ דקל שהחצי התחתון של הגזע שלו היה משופע בזווית 45% (אין לי מושג איך הוא התעוות ככה) ודיברנו על קפיצות למים. למריאנה יש קשר מיוחד למים, היא אוהבת אותם. מים זה היסוד שלה. הי מרגישה במים יותר טוב מאשר על האדמה והיא לא פוחדת לקפוץ אליהם כמוני. הבטחתי לה שאנחנו ניסע פעם יחד לאוקראינה ואז אני אקפוץ למים מאיזה צוק גבוהה גם כן, כדי להרגיש את כל אותם הדברים שמריאנה דיברה עליהם. לומרות שאני מפחדת.

ואז באנו אליי הביתה והיה ירח מלא שזהר ישר לתוך החלון שלי אז כיביתי את האורות ופתחתי את החלון וכל החדר צף באור כסוף והדלקתי את השיר VOXIFERA של ERA שזה שיר נורא חגיגי ואחותי זרקה עליה בלונים והיה נורא כיף... ואז הבאתי לה עוגה עם נר ושמתי נרות שבת כאלה בחדר וזה היה נורא יפה... וישבנו סתם על השטיח בחדר, הסתכלנו על הירח כשמוזיקת ENIGMA התנגנגה באוזנינו ואכלנו עוגה מתוקה ותה חם. היה מדהים. דיברנו עוד. כשהיא הלכה, הרגשתי שאת העבודה שלי עשיתי.

מריאנה היא אדם מיוחד, אבל יש בינינו משהו משותף: ידעתי לתכנן במדויק מסיבה שתשאיר אצלה רושם, אחת שאין בה כמעט אנשים והאווירה תכניס אותה לטראנס. גם אני אוהבת מסיבות כאלה. הן שקטות מצד אחד ורועמות במובן הנפשי. ואני שמחה שהיא אהבה את המסיבה כל כך, יכולה להבין את זה מהזוהר שהיה לה בעיניים וגם אני קרנתי.

יום הולדת שמח מריאנה! אני באמת נורא נורא אוהבת אותך!!!

הלכתי לנגן על הגיטרה ולהתכונן לאיזושהי פעילות שיש לנו מחר... משהו כמו "סדנת גיוס"? עזבו... יום לימודים מיותר... חייבת להבריז.

אוהבת, אלונה.