ניצחתי.
עומדת סמוקת לחיים על הבמה, כבר מתה לרדת. לא יכולה להסתכל על הקהל הגדול, כל בית הספר. משפילה עיניים ובולעת ברעבתנות את המחמאות של השופטים רגע לפני שאני יורדת מהבמה. מתארת לעצמי איך רגלי הרועדות יכשלו תחת כובד משקלי ואתגלגל למטה כל הדרך מהבמה ואעורר גל צחוק. יש לי נטייה לעשות פאדיחות ברגעים שכאלה. לא, בבקשה, רק לא עכשיו!
אני נותנת עוד נשיקה למורה לספרות, לוחצת יד לשופטים, יורדת מהבמה [בלי לעוף למטה בכל המדרגות] ומחלקת חיבוקים כאילו זה עתה זכיתי בפרס נובל ולא במקום שני בתחרות כתיבה יוצרת. אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, השם שלי שהוקרא במיקרופון ממשיך להדהד בראשי כאילו נאמר זה עתה. יכולתי לשבת ברוגע רק אחרי שישבני נח שוב על הספסל השלישי, אחד מהספסלים שנועדו למשתתפים.
קרולינה מעודדת, היא מדהימה כמו תמיד. אני אומרת לעצמי שעם היתי צריכה להתחתן איתה, היתי מסכימה. המחשבה הזו שיעשעה אותי ונתתי לה חיבוק ממש גדול. היא כבר לא צריכה להחזיק לי את היד כדי שלא אברח בפאניקה, אני יכולה להנות מהטקס עד הסוף. זכיתי במקום השני. כולם מחמיאים לי. אני מלכה לשעה, ליום, לכל החיים. היד של קרולינה שבה אחזתי בכל כוחי במשך שעות תמימות ממשיכה להחזיק את קליפות האגוזים שסגרנו יחד בין אצבעותיינו כסמל למזל. מי לעזאזל רואה בקליפות של אגוזים קמיעה מזל? אדם מיואש שצריך אמונה במשהו, לא משנה עם אלה קליפות אגוזים או תחתונים מלוכלכים.
מהידיים שלי יש את הריח של קרולינה. לא מזמן התחלתי לזהות את חברותיי לפי הריח, במיוחד הבשמים והשמפו שלהן. בטח, איך אפשר שלא. היא החזיקה אותי כל כך חזק בידי ושתי כפות הידיים הזיעו אחת לתוך השנייה ולא התנתקו גם כדי למחוא כפיים.
רק עכשיו אני נזכרת שיש בידי תעודה המעידה על נצחוני, מעטפה ועטיפת מתנה שתוכנן חסוי. אני פותחת את המעטפה - צ'ק לסכום של 300 שקלים, אני פותחת את המתנה - ספר שירים דק ולא מובן. עוד מתנה עליה מכריזים בסוף הטקס - סדנאת כתיבה יוצרת בחינם לזוכים. אני שוב דופקת חיוך, היום הזה לא יכול להיות יותר מושלם!
הסיפור הזוכה:
דגים \ אלונה
תחילה נפלו טיפות בודדות אך לפני שמישהו הספיק להגיב, הסדק באקווריום הישן שהופיעה פתאום התרחב ועכשיו הוא התיז מים, כמו מזרקה ישר על השטיח הצבעוני והיקר שאמא קנתה באותו יום.
אבא התעצבן עליה אז כל כך, הוא אמר ששטיח זה מיותר וזה סתם מטרד. גם ככה בישראל לא קר בחורף ועם ב12 מעלות אנחנו זקוקים לשטיח, איזה צחוק יעשו מאיתנו קרובי המשפחה באוקראינה ובאמריקה שהחורף שלהם באמת אכזרי יותר? הוא אמר שהיא מבזבזת כסף, ובכלל אבא לא אוהב לבזבז כסף. הוא שומר תמיד על כל הכסף שלו בארנק ולא נותן אותו לאף אחד.
אולי בגלל זה ידעתי שיש סיכוי שאבא יקח את האקווריום הישן שהציעו חבריה של אמא בחינם. הם קנו אחד חדש, עם מערכות אוורור מתקדמות ואבנים מנצנצות על הקרקעית. אקווריום כל כך גדול עד שהיתי בטוחה שהיה אפשר להכיל בו כריש.
האקווריום הישן שלהם שנפחו היה 80 ליטר, נראה לי די נאה אם להתעלם משכבת הסיליקון הגסה בפינות, מהפלסטיק הסדוק. "יהיה בסדר, אני אטפל בדגים" אמרתי לאבא והוא נטה לסרב אילו לא היתי מפעילה עליו לחץ גדול כל כך... "אלה רק דגים אבא, בחייך. אני כל כך רוצה חיית מחמד!" ובסוף הוא הסכים איתי שדגים לא עושים קקי על השטיח ולא נובחים וגם לא נושכים ובטח שלא מקיאים כדורי פרווה, אז אולי זה בסדר.
על הזכוכית בצד היו כמה שריטוט והיו פסים לבנים על המקום אליו הגיעו המים וגם כשפתחתי את הפתח הקטן למעלה לזרוק להם קצת אוכל היתה עולה משם צחנה מוזרה של מים שעמדו במקום הרבה זמן.
אהבתי את הדגים הקטנים ששחו באקווריום החדש-ישן שלי.
שעות היתי מסתכלת על הדגיגים הקטנים האלה. היה שם דג אחד צהוב וגדול, גאוותן נורא. היו לו עיניים כתומות-אדומות כאלה ולפעמים היתי יכולה ממש להרגיש על עצמי את המבטים שלו. והיה דג שחור שסנפיריו אדומים. הוא גדל מהר והזכיר לי מכונית מרוץ קטנה. היו לו הבעות פנים אנושיות לפעמים והוא התנהג כמו אבא לכמה דגים קטנים יותר מאותו הסוג.
והיו עוד כמה דגים שאולי התחברתי אליהם קצת פחות...
אם היתי עוכבת אחרי כולם היתי יכולה להגיד שבתוך האקווריום הישן ההוא התנהל עולם במלואו. הדגים ניהלו חיים אמיתייים כל כך. הם שחו ממקום למקום כאילו ממהרים להגיע לאנשהו, הם התווכחו זה עם זה בדרך, לפעמים הלכו מכות אבל אחר כך התיידדו. לחלק מהם היו מקומות מנוחה קבועים. למשל, הדג שגוונו תכלכל אהב לישון מתחת לפילטר ואת הדג הצהוב מעולם לא ראיתי ישן. והיו את הדגים הקטנים והחלשים יותר שהתרחקו מהבריונים הגדולים והצטופפו בקצוות המרוחקים של האקווריום ועם היו רואים בריון מתקרב היו בורחים לפני שהבריון יבחין בהם.
אבא אמר שדגים טיפשים, שאין להם מוח וגם לא רגשות והם חיים על אינסטינקטים. זה תמיד עיצבן אותי ואז אמרתי לאבא שדגים הם חכמים ואם היה מסתכל עליהם שעות, כמוני, היה רואה כמה חכמים הם.
אבא אמר שהזיכרון של הדגים נמחק כל שתי דקות ואני אמרתי שזה לא נכון ואילפתי אותם, אימנתי אותם כל יום ומהר מאוד כל הדגים למדו שכשאני דופקת על הזכוכית הם צריכים לעלות על פני המים ולאכול.
וגם אמרתי לאבא שכשאני מרגישה את הדג עם העיניים הכתומות-אדומות מסתכל עליי אני בטוחה שהוא מזהה אותי ומבדיל אותי מבין אנשים אחרים.
ואבא אמר שהדגים משפיעים עליי לרעה ואני אמרתי שהם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם ואין שום דבר רע בחברות שלנו.
ואז בוקר אחד התעוררתי בגלל שאבא שלי צעק וקילל בכעס וכשיצאתי מהחדר ראיתי אותו מנסה לקשור את האקווריום שהמים זלגו ממנו ברעש של מפל מים אימתני. "הדגים שלי!" צעקתי כי באמת פחדתי שמשהו רע יקרה להם. "אקווריום ארור" צווח אבא בזעם ואני מיהרתי לחלץ את הדגים לתוך דלי.
האקווריום התרוקן על הרצפה ומילא אותה בשלוליות. 80 ליטר של מים.
אבא לא פסק לקלל ואמא הביאה בשקט מגב מהמטבח.
"לא היתי צריך להסכים לקחת את האקווריום הישן הזה! כבר אסור לסמוך על אף אחד!" צעק.
ואני רק הסתכלתי לתוך הדלי וספרתי את הדגים והתפללתי שהם כולם ניצלו והם כולם פה, ותהיתי מה יעלה בגורלם. שלושה ימים שחו הדגים המסכנים שלי בדלי הצפוף. המים היו חמים והצבעים הצבעוניים שלהם דהו מחום. ללא ספק היה להם מעט אוויר ואני התפללתי שהם יחיו. אבא הדביק את האקווריום בסיליקון, עצבני כולו ולאחר שהכל התייבש החזרנו את הדגים למים. שמחתי לראות אותם שוב באקווריום הישן שלי, הצבע חזר אליהם ואני בטוחה שראיתי על פניהם חיוכים קטנים וגם אני חייכתי וכל היום ישבתי לידם וראיתי איך הם מתנהלים להם בדממה לוחצת האוזניים של מי האקווריום, כאילו דבר לא קרה. ולפעמים קינאתי בהם על כך שהם לא שומעים את הצעקות של אבא, במיוחד כשהוא חוזר הביתה שיכור. וכשכל העולם מתמלא בצעקות אני מסתכלת על הדגים שלי ורואה את השלווה שלהם.
ואז אמא קנתה שטיח.
הוא היה צבעוני ועלה הרבה כסף. היא ידעה שאבא יכעס אבל עמדה על שלה ואמרה שגם היא מרוויחה כסף ויש לה את הזכות לבזבז אותם כרצונה. באותו היום היתה בבית מאומה גדולה ואבא כמעט שרף את השטיח החדש מרוב עצבים ואני רק בהיתי באקווריום הישן שלי ובדגים שבו. הדג עם העיניים הכתומות-אדומות שהיה בריון לא קטן מצא מחבוא של אחד הדגים החלשים והתחיל במרדף אחריו. איפושהו בחוץ, מעבר לאקווריום בו היתי שקועה שמעתי את אמא צועקת ואת אבא הולם בה באגרופיו. ובעודם ממשיכים במרדף, הדג הגדול שדומה למכונית מרוץ קטנה עם סנפירים אדומים מנסה למצוא מקום לנוח בו יחד עם הדג התכלכל. ומתוך הדממה הימית שלחצה על האוזניים קלטתי חלקים מהמשפטים שאבי אמר. לא משהו שהיתי רוצה לשמוע, רצף של קללות גסות שהכרתי מאז ואני זוכרת את עצמי. ואז אמא נפלה, קרוב כל כך לאקווריום שלי אך לא שמתי לב בכלל. ביד שלה פגעה באקווריום הישן שלי ולרגע החיים בו דממו ואפילו הדג עם העיניים הכתומות-אדומות עצר.
תחילה נפלו טיפות בודדות אך לפני שמישהו הספיק להגיב, הסדק באקווריום הישן שהופיעה פתאום התרחב ועכשיו הוא התיז מים, כמו מזרקה ישר על השטיח הצבעוני והיקר שאמא קנתה באותו יום.
ואני ישבתי בשקט וראיתי את אמא שוכבת על הרצפה כשסביב ראשה מתפשטת שלולית אדומה וראיתי את הדגים הקטנים שלי, את הדגים החלשים ואת הדג שדומה למכונית מרוץ קטנה, ואת הזה עם העיניים הכתומות-צהובות וגם את הדג התכלכל נשאבים לתוך מערבולת המים ונופלים בחבטה על הרצפה הקרה והרטובה ועל השטיח הצבעוני והיקר של אמא. והדגים שלי, שהיו להם עיניים אנושיות ומנהגים אנושיים פרפרו על הרצפה, הם הסתכלו בבהלה, בעיניים פעורות לרווחה ופיהם נפתח ונסגר כאילו ניסו להגיד לי משהו אך נשארו דוממים. רק אמא שכבה בשקט בלי להיאבק על הרצפה ועיניה סגורות, הדג הראשון שהצטרף אליה היה הדג עם העיניים הכתומות-אדומות אבל לא לפני שהספיק לשלוח בי את המבט הכי מצמרר שראיתי בחיי.
עד כה שלכם,
אלונה.
נ.ב: קיבלתי 100 במגן באנגלית ומחר יש לי בגרות אז תאחלו לי בהצלחה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
