מוזר כמה דברים פשוטים ומטופשים יכולים לעורר מחשבות עמוקות בנושאים חשובים.
הפעם היתה זו מברשת השיניים החדשה שאמא שלי קנתה לי. מברשת עם סוללות וחתיכות גומי שמנקות היטב בין השיניים, ממש נס טכנולוגי אחרי המברשת הפשוטה שהיתה לי מקודם.
שעת ציחצוח שיניים, בעיקר הזה שלפני השינה הוא זמן מעולה לחשוב. זאת אומרת, בזמן שהיד נעה בקצב קבוע על כל שן ושן משלושה כיוונים וברקע נשמע צליל השפשוף הנעים, אי אפשר שלא לשקוע במחשבות...
כל כך נהניתי מהמברשת החדשה שמחשבותיי נעו לעניין הגיינת הפה ומשם להיגיינה כללית ומיד נסחפו אל שסטאק. שסטאק הוא כינויו של אחד הנערים בהסעת בית הספר שלי. מין כינוי מעצבן כזה, רוב האנשים שהכירו אותו בתור "שסטאק" אפילו לא ידעו את שמו האמיתי. הוא סיים השנה את כיתה י'ב וסביר להניח שלא אראה אותו עוד לעולם. איבדנו קשר לחלוטין, לא ששמרנו עליו קודם.
השיחות שלי ושל חברותיי עם שסטאק הסתכמו בקריאות גנאי כגון "לך תתגלח!!".
לשסטאק היו הרבה בעיות, בנוסף לכך שהיה מיוחם ונטה להתחיל עם כל הבחורות בעולם (זה כנראה נבע מכך שאף בת לא שמה עליו בגלל הסיבות שאני עומדת לציין).
היה לו ראש מלוכלך מלא בקשקשים, הוא היה שעיר בטירוף, היו לו שיניים צהובות שלא הוברשו כבר שנים, היו לו ציפורניים ארוכות (מחוסר טיפוח) וידיים סדוקות, הוא היה לובש סחבות שאני אישית היתי מתביישת לצאת בהן מהבית, הוא היה מדיף ריח של בצל ושום למרחק קילומטרים. בסך הכל אני אפילו לא יכולה להגיד האם היה בחור יפה או מכוער מפני שהדבר היחיד שיכולתי להגיד עליו: לא מטופח ומיוחם. סיבה ותוצאה.
לא ראיתי בו לא יופי ולא אופי. אולי הוא באמת בחור נורא סקסי ומקסים, אבל הוא מעולם לא הראה זאת.
תהיתי על טבעו של האדם בכללי וטבעו החזירי של שסטאק בפרט.
כמה נוטה בן אדם לשמור על ניקיונו וניקיון סביבתו, כמה דואג לטפח את עצמו, לחיות במקום שמשרה אווירה נעימה.
אני אחת הבלגניסטיות הנצחיות. גם אם החדר שלי היה מושלם בבוקר, עד הערב הוא יראה כמו המזבלה העירונית. שמתי לב שאין לי שום בעיה עם חוסר סדר. אני יכולה ללכת לישון בחדר שנראה כמו דיר חזירים אחרי מלחמת העולם השניה, אני יכולה לעבור בו במיומנות חתולית בלי לדרוך על שום דבר, לומרות שלא רואים את הרצפה מרוב דברים מפוזרים...
אני יכולה, אבל לא בא לי. אני אולי לא סובלת יתר על המידה אבל אין בכך שום הנאה. אין דבר יותר נעים מאשר ללכת לישון ולהתעורר בחדר נקי ומסודר, נעים ומאוורר. להוריד את הרגל מהמיטה ולא לדרוך על כלום, לתת לרוח הנעימה לעבור בין המדפים שכל דבר עליהם נמצא במקומו. זה כל כך כיף! כיף מספיק כדי שאתחיל לשמור על ניקיון החדר. וכאן היה בעצם השינוי הגדול.
בנוסף לכך, לומרות שאני לא נהנית מזה, אני דואגת לחפוף את הראש בזמן, לצחצח שיניים בכל יום ביומו, להתקלח פעם-פעמיים ביום, להחליף בגדים ולהשליך את בגדיי הישנים לכביסה אחרי שספגו את ריח גופי.
אני אוהבת ניקיון. לומרות שאני לא אוהבת לנקות, לא נהנית להתקלח... אבל יש בזה משהו. משהו מאוד נעים, משחרר...
כשהגוף שלי מלוכלך או מסריח אני מרגישה כאילו כל הישות שלי מזוהמת ומצחינה, אבל באמת לא מסתדרת כל כך על לכלוך ותמיד מנסה להדחיקו. זה לא קשור לעובדה שאני בחורה.
אבא שלי יותר נקי ממני, אמי ואחותי גם יחד. יש לו ריח של פרחים מהנעליים מבלי שישתמש בדאדורנט, הוא מתגלח ומצחצח שיניים באופן אובססיבי, הוא תמיד עם דאדורנט ודואג ללבוש אלגנטי מאוד עם טעם וסגנון ממש יפים. מה התוצאה? הוא נראה כמו בן 20, ב16 שנה יותר צעיר ממה שהוא באמת, הוא מרגיש צעיר. הוא תמיד בכוננות, אף פעם לא תתפוס אותו מסריח. תמיד יש לו ריח טוב והוא ממש דוגמא נפלאה לגבר מטופח.
אם שסטאק היה בן שלו, אבא שלי סביר להניח, היה מתאבד.
טיפוח עצמי, שמירה על ניקיון עצמי וסביבתי מעלים את ערכו של האדם בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו. נעים להיות בקרבת אדם מטופח ורענן מאשר ליד חזיר מטונף ומדיף ריחות רעים.
כל עוד אני נהנית לחבק את אבא ו"לקמצ'ץ'" לו את השיער, אני נגעלת לגעת בשסטאק אפילו עם אצבע.
ובתכלס, מה שאני מרגישה כלפי שסטאק הוא המון כעס. הוא לא נהנה אבל גם אין לו כוח לשנות משהו. אני שונאת באופן אובססיבי אנשים שמוותרים על עצמם בקלות כזו.
הרי אין דבר יותר קל וטבעי מניקיון וטיפוח. בעיית הקשקשים נפתרת תוך שבוע עם שמפו מיוחד נגד מחלות עור, קיצוץ ציפורניים פעם-פעמיים בחודש תפסיק בהחלט לידיים טובות, קרם לחות יוסיף המון חיים ומגע נעים לעור, מקלחות עם ספוג יפחיתו פצעונים ויפתחו נקבוביות, צחצוח שיניים זה משהו שלא מתווכחים עליו אפילו כי החומר הצהוב על השיניים זה מגעיל רצח!!!
וכמה כבר עולה סכין גילוח? ואפשר לקחת בקלות 300 ש''ח ולקנות בגדים ממש יפים בסוף עונה שידגישו את הגוף ואת הצדדים הטובים שלו, טיפוח הכושר הגופני והגוף... בכלל לא צריך חדר כושר, לא צריך להשקיע כסף כדי לחטב את הגוף. עם מספיק רצון אפשר לעשות זאת בקלות בבית.
ולא, שסטאק הוא לא ילד עני. ילד שיכול להרשות לעצמו ללכת לבית הספר הפרטי בו למד ואני ממשיכה ללמוד, יכול להוציא על בגדים 300 ש''ח בחודש על בגדים בלי להרגיש רע עם זה...
כשאני מסתכלת לאחור כל כך חבל לי שבמקום ללעוג לו, אף פעם לא לקחתי אותו לצד ולא דיברתי איתו. שלא יחשוב שזו בדיחה אלה שיראה שמדובר בשיחת נפש שעתידה לשפר לו את החיים בצורה מאוד משמעותית. לצערי לא אוכל יותר לעשות את זה, הרכבת שלי עזבה ולא עליתי עליה. אולי היתי יכולה לשנות משהו.
בכל מקרה, אני מקווה שהפוסט הזה יגיע אליו איכשהו, ושלא ייעלב ממה שכתבתי עליו, כי זו האמת. שיקח את הדברים קצת יותר ברצינות וישנה משהו...
אם הפוסט הזה גרם לגלגלים של מישהו מקוראיו לנוע, סימן שלא ביזבזתי סתם זמן מהחיים שלי.
אוהבת, אלונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
