~העולם מעבר לשערי הזהב~

אומנויות לחימה זה משמעת וכבוד. זה לכבד את הסנסאיים, הסמפאים ואת ההערות שלהם, זה לעמוד ישר עם עקבים צמודים כשהם מדברים וזה להשתכוות להם כמה וכמה פעמים במהלך השיעור וכמובן להשתכוות בכבוד גם לאלה שעובדים אתכם בזוגות ולהודות להם על כך שהם מקדימים אתכם גם אם הם פחות בכירים מכם.

אומנויות לחימה זה להבין שגם אתה יכול. ולא משנה האם אתה בן או בת, קטן או גדול, חלש או חזק, גבוה או נמוך... אתה יכול לא פחות טוב מאלה שחשבת שהם טובים ממך... זה להשתמש ביתרונות של הגוף שלך כדי לנצח את החסרונות שלו.

אומנויות לחימה זה שליטה עצמית. זה להעיף אגרוף בכל הכוח עם מלוא הכוונה לפגוע ולהגיע ולגעת ביריב רק בנגיעה קלה בלי לגרום לו כאב אבל לאמר לו שאם הית רוצה, הית עכשיו קורע לו את המעיים. זה לשלוט בכל תנועה של הגוף שלך, לדעת איפה נמצא כל איבר ומה מצבו, לשמור על עמידה נכונה גם כשאתה מתעסק כביכול רק עם הידיים ולהפך. זה להתייחס לגוף שלך כגוף אחד ולזרום ולהזרים אותו כמיטבך בלי להיכנע לחולשה או לעייפות.

אומנויות לחימה זה להיות חזק וגועש כמו דוב ורגוע כמו הר. זה להפגין עוצמה מבלי להרים אגרוף, זה להגיע להשלמה תוך כדי מניעת סכסוך. אומנויות לחימה זה הימנעות מוחלטת מאלימות תוך כדי ידיעה שיש בידיך עוצמה אדירה מספיק כדי להרוג אבל לעולם לא תשתמש בה כי רק החלשים מנסים להראות כמה "חזקים" הם.

אומנויות לחימה זה לדעת שאם הגעת למצב בו האלימות היא הפתרון היחיד, הרי שנכשלת בכל דרכך.

אומנויות לחימה זה לקום בשלוש לפנות בוקר בלי להתלונן כדי להגיע לאימון מייגע על חוף היום שמתחיל ב5 ולקבל בעבודה עוצמתית על עליית החמה תוך האזנה לרחש הגלים.

אומנויות לחימה זה אומנות. ריקוד מדהים בו משתתף כל שריר בגוף בקצב הנשימה הגוברת ולשירת החלקים הכואבים. זו אומנות של התחמקות והתקפה, פיתולי גוף ועצמה.

אומנויות לחימה זה להזיע בכמויות ולהגיע לסיפוק עצמי מטורף ומוזר. זה להתעורר בבוקר ולגלות שכל השרירים שלך כואבים מהמאמץ אתמול אבל לא להתחרט על כך.

אומנויות לחימה זה לחימה. זה לחמוק ברגע הנכון, לעצור התקפת יריב, לחשב, לחפש נקודות חולשה ולהתקיף בתזמון מעולה. זה לא להסתבך ברגליים, זה לשמור על יציבה, זה להנחית את המכה בכבוד בדרך אל הנצחון.

אומנויות לחימה זה לעמוד בכאב, זה לא להתלונן באימונים על סימנים כחולים קטנים ועל שריטות שבטוח יבואו בשלבים מסויימים ובקרב אמיתי זה לא להתלונן על ידיים שבורות ופצעים מדממים. זה להמשיך לעמוד ולהלחם בלי להפסיד את הריכוז ובלי להתבכיין.

אומנויות לחימה זה ריכוז ובטחון עצמי גבוהה. זה לשכוח שהעולם קיים, זה לדמיין קרב, זה להיכנס לתוך הקרב ולהלחם מתוך הדמיון על החיים ועל המוות, זה להוציא צעקה איפה שצריך ככה שהיא תסתום את האוזניים של היריב, זה להראות שליטה ואמינות.

אומנויות לחימה זה בטחון שמוקרן כלפי חוץ, זה חוזק שאי אפשר לספר עליו במילים אבל כל מי שמסביבך מרגיש אותו קורן עמוק מתוכך.

אומנויות לחימה זה דרך חיים ודרך מחשבה, זה שביל ארוך. זה מסע קשה בו אתה מתגבר על עצמך, על הפחדים שלך ועל המגבלות שלך.

אומנויות לחימה זה ללכת קדימה בכביש אינסופי, להסתכל אחורה ולראות בחיוך איזה דרך כבר עברת בדרך לשלמות שלמות...

אני חולה. עדיין לא יודעת במה, סביר להניח שהצטננתי... זה לא דומה לשפעת וגם לא לשפעת החזירים ככה שאין לי כל כך ממה לדאוג.

בכל מקרה שמתי לב שמתחילת החודש אני חולה בממוצע פעם בחודש. אני לא רוצה להיזכר אפילו בשני וירוסי הקיבה שפקדו אותי במהלך החופש והנה, עוד לפני שבכלל הספקתי להגיד מילה, אני חולה שוב בתחילת שנה.

אני שונאת בדם את שיטת המנות החדשה. נסיעה לחו''ל (שחכתי לציין שאנחנו נוסעים לשוויץ-איטליה-גרמניה בעוד מספר ימים) לא נחשבת בשום פנים ואופן להיעדרות מוצדקת. ולאף אחד לא אכפת שאת לא זו שמחליטה על נסיעות לחו''ל והעניין נתון בידי ההורים שאת בתור קטינה חייבת לציית להם בכל ואם הם לוקחים אותך לטיול בחוץ לארץ, את לא תוכלי לסרב (ובעצם, למה שכן אסרב?).

בכל מקרה, אני מפסידה שבוע של לימודים מה שאומר שזה בערך כל ה15% שמותר לי להפסיד במהלך המחצית מבלי לפגוע בציון שלי... חבל מאוד.

הלוואי ובאיזה בית ספר נידח בגלל החוק המכוער הזה יבוא איזה ילד חולה ששיטת המנות לא מאשרת לו להישאר בבית וידביק את הכיתה באיזה שפעת חזירים או משהו ואז משרד החינוך יראה איזה חרא הוא.

בתכלס, הוא באמת חרא... ובתכלס, אני מדברת כאלה שטויות עכשיו.

אז בזמן האחרון אני מתעסקת המון בצבא. אתמול קיבלתי צו ראשון. זאת אומרת, הוא הגיע לפני מספר ימים אך בחשש מתגובה זועמת והתאבדות אמי מצאה לנכון לא להראות לי אותו בינתיים.

החלטתי לוותר על רעיונות ההשתמטות שלי על סעיף נפשי, ביטלתי את התור לפסיכולוג שאמי דאגה להשיג לי. זאת אומרת, לא ממש ביטלתי. אני רוצה לעסוק בפסיכולוגיה בצבא וכנראה שגם בהמשך לימודיי האקדמים. שני התפקידים הנוגעים בפסיכולוגיה בצבא הם על יומיות ונמצאות קרוב לבית מה שגורם לי ללכת לפסיכולוג ולספר לו על הפוביה שלי לישון מחוץ מבית והאופן הרע בו אני מסתדרת בקרבת אנשים כשנשללת ממני הפרטיות שלי. מה שהכי מוזר שאני לא המצאתי את זה וזה באמת קיים אצלי (הפוביות הללו)... ככה שאני לא צריכה לשקר ואני מאושרת מזה.

הדבר השני שעורר בי הרבה מחשבות זה מייצג החילות בתל השומר אליו הגעתי היום.

באתי מנוזלת וחולה ככה שכולם ברחו ממני בצרחות של "שפעת החזירים!" והרגשתי רע כל היום וגם כל הזמן השאירו אותי לבד... לא נורא, היה נחמד..

חזרתי הביתה מתה וישר נרדמתי לכמה שעות. אני ממש ישנונית, הגוף שלי נורא עייף.

מחר אני לא הולכת לבית הספר ושמה את הזין הגדול שאין לי על שיטת המנות. אני חולה ואני לא צריכה לשבת בבית שלושה ימים אם אני חולה רק יום כי אני מפסידה המוןןןןןןן חומר.

אבל זה לא רק שאני חולה, גם לא הכנתי את העבודה בפיזיקה ואני רחוקה מלסיים את השיעורים בהם פיצצו אותנו במתמטיקה ופיזיקה.

עכשיו הלכתי לישון, תנו קצת מנוחה וכבוד לאנשים חולים. לילה טוב.

באהבה,

אלונה.

נ.ב: ועל זה אמרו חכמינו ז''ל "חבר, אתה חופר!!!!!"

טוב... יש סיבה לכך שהם "ז'ל", נכון?

אני שונאת לקום ב6 בבוקר. כשאני קמה אני תמיד מקללת את העולם על כך שלא יכולתי לישון לנצח ובזמן שינה הכל עובר כל כך מהר...

אני שונאת את ההסעות שלי, את הקו המחורבן שעובר בדרכו לבית הספר בכל המקומות שאני אוהבת וגוזל ממני את כל ההנאה..

אני שונאת את בית הספר המזויין הזה שישרף אמן!!! אני שונאת אותו כל יום מחדש.

אני שונאת את הלחצים שכל העולם אשתו ואחותו מפעילים עליי. רונן רוצה שאצייר, יוסי ואלכס רוצים שאפתור כל יום תרגילים בפיזיקה, יהודה רוצה שאנגן כל יום שעתיים בגיורה והדוג'ו מצפה שאבוא לאימוניו הליליים שלוש פעמים בשבוע.

אני שונאת את המקוצועות שאני לומדת, את הזונות איתם אני לומדת (היתי יורה בהם אחד אחד), את הכיתה המפגרת שלי...

אני שונאת את כל האנשים שחשבתי שהם חברים שלי אבל הם נוטשים אותי תמיד ולאף אחד כבר לא אכפת מה קורה לי.

אני שונאת את העובדה שאני צריכה לאסוף את אחותי הקטנה והמחורבת מבית הספר המזויין שלה ולנסוע איתה בהסעות המזויינות שלי.

אני שונאת את מעט הזמן שיש לי לנשום, אם כי אין לי זמן כלל.

אני שונאת את הסובבים אותי שלוחצים עליי כל כך חזק ומצפים ממני לדברים.

אני שונאת את אחותי הקטנה שאני נאלצת לקראו איתה בייסורים אין סוף ספרים ולהכריח אותה שוב ושוב. היא ממש שדה בכל הנושא הזה.

אני שונאת את המרפסת המחורבנת שלנו שכל חורף היא הורסת לי את חווית הנוחות בבית.

אני שונאת את השגרה שלי...

היום אמא שלי נכנסה לחדר שלי כרגיל בלי לדפוק ואני בדיוק היתי ערומה בחדר אחרי מקלחת והיא ראתה אותי... פאק, אני כל כך רוצה להתאבד!! היא ראתה את הגוף המעוות, המחורבנת והמפגר שלי.

אני שונאת גם את השכנים במחורבנים שכלך הזמן מציצים לי לחלון עד שאני פשוט מרגישה כל הזמן לחוצה ונרדפת.

אני שונאת את העובדה שאין לי מנעול לחדר ואיזו קרן לייזר שתרצח כל מי שיסתכל לחלון שלי.

אני שונאת את זה שאין לי טיפת פרטיות ואיש לא מבין אותי.

אני שונאת את עצמי כל כך עד שבא לי למות.

הפתרון היחידי הוא... ללכת לישון עכשיו ולא להתעורר עוד לעולם...