ראיתי אותך.
ואני עדיין לא מאמינה שזה קרה.
אתמול, בסביבות השעה 15:00, התקשרתי אליך לשאול מה נישמע.
מאז שהטלפון איתך במבצע הזה,
אני לא מפסיקה לסמס כמה שאפשר, להתקשר כל כמה שעות.
אז אתמול, בשיחה קטנה, שאלתי אם אפשר לבקר.
פעם שעברה ששאלתי, אמרת שלא, וגם הפעם ציפיתי לתשובה כזו.
ואז אמרת שכן. ההורים שלך נוסעים אליך.
ואני עונה לך: מה?! איך לא אמרת לי קודם? אני חייבת לבוא.
-אבל אין לך תכניות אחרות?
-כן, היו לי תכניות, אבל כבר נפגשתי עם חברות בבוקר, והמסעדה בערב תדחה לפעם אחרת.
-אוקי, אני אדבר עם אמא שלי וניראה.
כבר בשעה 16:00 הייתי ביבנה אצל ההורים שלך, וב-17:00 כבר ראיתי אותך.
ואני עדיין לא מאמינה.
הגענו לשם, ואני רואה אותך. חיבוק קטן ונשיקה עם הלחיים.
ואתה אוכל מקדונלדס ומסתכל עלי.
"נו יפשלי, אוכל...לא רוצה קצת?"
לא לא, זה בסדר.
רק הסתכלתי עליך, כמה שאפשר.
רציתי לעצור הכל ורק להסתכל עליך לכל הזמן הזה.
תוך כדי אתה מספר על מה שקורה שם בפנים, על שבוע של לחימה קשה עם תנאים לא תנאים.
ואני שומעת את זה ומתמוגגת.
איזה אמיץ אתה, ממש גיבור. אני לא מאמינה שאני שומעת את זה מהבנאדם שלפני חודש וחצי
דיבר אלי בקול חלש ולחש לי שהוא אוהב אותי. כמה עדין הוא וכמה לוחם הוא בשטח.
סיימת לאכול ונגשת לשבת לידי.
קצת חיבוקים ונשיקה קטנטנה על השפתיים.
מחזיקה לך חזק חזק את הידיים, לא מוכנה לעזוב.
"בקמן, אתה בא איתנו ב-18:20? יש לי אוטו חזרה לתוך הבסיס."
ענית לו שכן.
ואני מסתכלת על השעון ורואה 18:00.
עוד 20 דקות של אושר.
מביאה לך את השקית שהכנתי אצל סבתא שלי עם כמה עוגיות, סבונים, מסטיקים ושוקולד.
ומכתב שכתבתי בכמה דקות..
נפרדת ממך עם דמעות בעיניים.
מסתמסים אחרי זה.
כמה כוח כל אחת נתן לשני.
כמה אנחנו מחכים כבר לראות אחד את השני.
"בקרוב יפשלי אל תדאגי, אני ממש מקווה שסופש הבא זה יקרה".
אני אחכה לך..אמרתי לך את זה.
כמה שצריך. העיקר שתחזור.
אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי בחיים ורק מחכה בע"ה שנבנה את החיים שלנו ביחד.
אז שבוע טוב ושקט עם בשורות טובות.