בסדנת הפרח לפני שבועיים נפתחתי למילים.
יונת הזמינה, נעניתי בשיא הספונטניות, בלי לדעת מה יהיה או איך. והיה לי ברור שאני אתחבר יותר לצבע, לצורות, לתמונות, ולא למילים.
ובהפתעה מוחלטת המילים באו אלי, כבשו אותי. התאימו לי.
גרפומנית תמיד הייתי. קוראת כל דבר שמונח לפני. וכמעט תמיד יכולתי למצוא את עצמי במילים של אחרים.
אבל את הביטוי העצמי היצירתי שלי מצאתי במוזיקה בד"כ.
והיום בסדנת האש, זה כבר היה קל, פשוט, ממש שם, בקצות האצבעות.
אולי זה בא מהמקום שבו ויתרתי על השיפוטיות על עצמי. הרגעתי את קול הביקורת העצמית.
אז שיר אחד לשבת:
לנר השבת, לזיכרון, לקדוּשה
טוֹהר שקט, קטן, בהיר
מכלה עצמו בלבד
מאיר את חדרי בנוֹחם
אינו צורב
אינו דורש
פונה אל הקירות הלבנים
ומסביר להם פניו
ואחד לעצמי, עם השלמת תמונה:
בצלילים, במוזיקה
בלהט התשוקה להישמע
להתעלות, לשאת קולי.
והרוח באוזניי
קווצות שיער חופשי, אדום
צומח מתוך שקט ליבי
שבת נהדרת, שלווה ומאפשרת
שני עידכונים:
1. Idiom ביקשה, והצייר הסכים:
2. ביקשת? קיבלת! ואפילו עם קרדיט :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
