לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


חיים שכאלה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

החיבוק שאני רוצה כל כך


הולכת לישון

מכבה את האור

מחכה שהיא תבוא למטבח להזכיר לה, בשיא ההתרגשות

הו, היא הגיעה

"זוכרת שאני נוסעת מחר?"

"את לא נוסעת"

חשבתי שזה בצחוק והמשכתי

"תסתכלי ותגידי אם את מעדיפה מוקדם יותר"

הראיתי לה שעות ותחנות שאני אהיה בהן

היא לא העיפה את מבטה לכיוון הדף ואמרה

"את לא נוסעת"

"מה? אבל למה?"

"כי זה רחוק ואני לא רוצה שתהיי שם לבד בחושך"

"איזה לבד? איזה חושך?"

היא ניענעה ראשה קלות, כאילו אני ילדה שלא מבינה

"הנסיעה ארוכה, אני לא מרשה לך"

"אני לא אהיה לבד, אולי עד פרדסיה"

"לא, אמרתי לך לא"

פה התחיל הבכי

ועם הבכי הגיעו צעקות

ככה זה נשמע הדירה שלנו אתמול באחת עשרה בלילה

"קבעתי את זה כבר לפני שבועיים, ודחיתי את זה אלף פעם בגללך! לא אשמתי שאת שוכחת ממני ולא אשמתי שבצופים שלך לא היו לך חברים אמיתיים"

היא שתקה

שתיקה ארוכה וחזרה

"את לא נוסעת, את לא תעיזי"

"אני אעיז"

"אני רוצה לראות"

"את תראי, אל תדאגי"

שוב שתיקה

אחרי שהרוחות קצת נרגעו

היא החזירה את הדף לשולחן ליד הספה בסלון לחשתי לה

"את לא מבינה? בבית אני כבר סובלת"

שוב עלו הטונים

"את סובלת? אז לכי"

הדמעות חזרו גם אך עדיין לחשתי

"אני בוכה בגלל ילדה בת 13, את לא יודעת מה עובר עליי, אני בוכה בגללה כל יום זה נראה לך נורמלי?"

היא שתקה שוב ואני בקול חנוק מדמעות המשכתי

"החברים שלי, לא משנה מאיפה, היחידים שמחזיקים אותי על הרגליים, כי תשומת הלב שלכם מרוכזת בה, רק בה"

"הפסיכולוג המשפחתי"

היא מילמלה בלחש

לא הבנתי מה היא אמרה

"מה?"

"הפסיכולוג המשפחתי"

היא חזרה ואמרה בקול רם יותר וברור יותר

ידעתי, ידעתי שזה כן יגיע

גם אם נסרב

בשלב מסויים נלך

"לפחות לכפר סבא תני לי ללכת, אם את רוצה שאני לא אשבר בכל מקום תני לי"

"לא, תזמיני אלייך"

"לא רוצה, אני מתביישת"

"אני לא מתביישת, במה יש לך להתבייש?!"

פעם שלישית עלו הטונים

"אני מתביישת שמי שמסובב את הבית הזה הוא ילדה, קטנה, מפונקת ואנוכית. ואני? אני לא רוצה שיראו את זה"

"צודקת, בכל זאת תזמיני, מצטערת"

אז כבר חשבתי לעצמי

מה זה משנה? שיידעו, שלא יידעו

זה לא ישנה את המצב פה

"אני רוצה לנסוע, בבקשה תני לי לברוח, אני לא יכולה להתמודד"

"אין מה לברוח, את לא נוסעת באמצע שבוע מחוץ לעיר ובייחוד לא לזכרון"

"גם בסופי שבוע את לא מרשה ואת מתפלאת שאני בוכה?"

היא שתקה

כיבתה את האור המטבח

והלכה לחדר

עוד במקום שהיא יכלה לשמוע אמרתי

"אם החדר שלה הוא שלה-שתשן שם, היא עושה בלאגן, ואני כמו שאת יודעת לא צריכה עזרה בארגון וסידור, רק את המזגן ההוא, זה יוריד מהמהומה אני בטוחה, הוצאה גדולה-אני יודעת אבל שמחה במשפחה או מצב כלכלי?"

את הסוף היא כבר לא שמעה

והדמעה האחרונה זלגה על הכרית כשעצמתי את עיני

כשנרדמתי

כשחלמתי על החיבוק החזק שאני רוצה כל כך


אז אנשים מזכרון-כמו שהבנתם אני לא אסע אלא אם היא תיקח אותי

שוב יום שני, מצטערת, אמרתי לה שהפעם אם היא דוחה שוב לא אכפת לי, אני נוסעת

 

33>

ליאור

 

נ.ב.

זה לא של הילדה למי שלא הבין, זה שלי

נכתב על ידי אחותה , 12/1/2009 17:07  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  אחותה

בת: 31

MSN: 

תמונה




7,437
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאחותה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אחותה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)