אני כן רוצה לשתף, אני באמת מבקשת שלא תדברו עם אנשים על מה שקורה

אני חושבת שאת הרגשות אני יכולה לכתוב פה בלי שאף אחד יעלב

כי אין מי שמבין

הספר שומרת אחותי מספר על ילדה שחלתה במחלה קשה והמשפחה הייתה זקוקה לתורם איברים כדי להציל אותה

הוריה החליטו ללדת עוד ילדה שתוכל לתרום

ובשביל זה היא קיימת

לא כבן אדם

אני לא כזאת, לי יש אחות חולה

אני לא תורמת או צריכה לתרום, אני רק פה

המחלה שלה גורמת להתקפי עצבים ועלייה בחום ובגלל זה אסור לצעוק עליה או להתווכח איתה

ופה אני באמת נכנסת לתמונה, כשהיא עושה בעיות וצריך להוציא זעם הוא עליי

בשאר הזמן כאילו אני לא פה

יש ימים מסויימים בשנה שבהם אני עם המשפחה

אבל רוב הזמן פשוט בלתי נראית

בגלל הכאב שאני מרגישה מהם לא אכפת לי לבזבז חצי מהחיים שלי בחוץ

פעם ראשונה שאני אומרת את זה

בימי שלישי אחרי בית ספר אני באה לקן לא כי אני לא יכולה להיות בבית, אני יכולה, כי אני לא רוצה, כי קשה לי

ניסיתי להסביר לאנשים, בייחוד לכאלה שרצו לעזור אבל אף אחד לא מבין

אני לא באה להאשים אבל לאנשים יש עוד בעיות חוץ ממני, מה שמפריע לי זה כשהם באים לעזור ורוצים לשמוע השיחה עוברת לנושאים שלהם ואני נשארת עם הרגשות

הייתה לי שיחה עם ניצן לגבי זה, שיחה טעונה

הוא אמר לי שאני לא יודעת על כל מיני דברים ופירט את שמם

באותו רגע, וסליחה ניצ, לא עיניין לי שום איבר הדברים האלה

כי לאחותי היה חום 40.3

כי הולכים לאשפז אותה

כי כל החיים היא תאלץ לישון עם זונדה {מי שלא יודע, צינור שמכניסים דרך האף לקיבה}

עד יום שני יש לה לעלות במשקל לפחות קילו

אנשים יחשבו שזה קל אז סבבה, נראה אתכם

רק יש לי כמה גבולות

-בלי ממתקים, כי היא לא אוהבת

-בלי רצון לאכול בכלל

-ארוחת בוקר קורנפלקס

-ארוחת צהריים חצי צלחת פחמימות ושתי טבעות, תזכרו, אין רצון לאכול

-ארוחת ערב כריך עם קוטג'+להקיא את כל מה שאכלתם באותו יום

זה קל לא?

וזהו, הבלוג יתעסק בי ובאחותי

אתם לא חייבים להישאר ולקרוא, אני כותבת כדי להוציא, אבל יהיה נחמד אם יבינו אותי