חלמתי על אטם ~ו~על איתמר. חלמתי שאני עדיין בתיכון, ואני מנסה לסרוג את הארנק המחורבן [IRL הוא כבר סרוג], אבל הוא יוצא בצבעים הלא נכונים. ואז אני מנסה להראות את זה למישהו [אולי לאטם?] ואני לא מצליחה למצוא את זה. ואז אני מגיעה לבית שלו, ואבא שלו שואל אותו איך אנחנו מכירים ואני אומרת "מביה"ס... ואז מביה"ס." [כן, בילבלתי בין הסיפור שלו לסיפור של איתמר].

ואז יש לי פלאשבק לאיתמר [עדיין עם שיער די ארוך יחסית, בערך עד הכתפיים] שלומד תיאטרון כי הוא לא רוצה להתאמץ במתמטיקה [פלא שהוא ירד יחידה? ].

ואני מוצאת בבית של אטם מין קסילופון מוזר בתוך אקווריום ומנסה לנגן בו, לא כל כך הולך לי. והוא כל הזמן מתחמק ממני, זה לא ממש מפתיע.

[היה לי עוד חלום עליו לפני יום יומיים, אני לא זוכרת כבר מה הייתה העלילה.]

אני יושבת בתחנה של רותם, מחכה לאוטובוס שיבוא. משהו קורה- לא זוכרת מה. כנראה משהו מטריד. אני עולה למעלה ויושבת ליד הבית [ליד פנס רחוב] ויש מזרן ענקי ברחוב באמצע הכביש, ואני מזיזה אותו לצד ואז בדיוק באה משאית והיא הייתה דורסת אותו אם לא הייתי מזיזה [ובטח גם מתהפכת או משהו]. האישה שגרה מולנו [זאת שאין לי מושג מיהי, שגרה ליד משפחת -] מודה לי בחום, כי זה היה המזרן שלה והוא אבד לה [WTF].

זיו* בא עם המכונית שלו [אבל לא אחת שמתפרקת] והוא מקריא לי איזה מכתב שהאבא האובד שלו [לא IRL] כתב לו. לא ברור מה קורה שם. אנחנו יושבים במושב האחורי, בהתחלה רגיל ואז אני שמה ראש על הרגל שלו. אחרי זה, תוך כדי הקראה, אנחנו יושבים בצורה כזאת שהוא מחבק אותי. אני יכולה לראות אותנו משתקפים בחלון. אבל לא השתקפות של חלון, אלא של מראה [ואולי בעצם ראיתי אותנו פשוט גם מנקודת מבט חיצונית ולא רק השתקפות]. אני לובשת את החולצה האפורה הפשוטה והשיער שלי יפה. הוא אומר שהוא רוצה לגעת בי אבל הוא לא יכול, כי אני אחות של חברה שלו [ולא כי אני קטינה, ולא כי יש לי חבר (לא שנראה לי שהוא יודע)] ואני ממש רואה שהוא מרסן את עצמו בכל פעם מחדש. אני חושבת שאני מרגישה אשמה רק על זה שאני יושבת איתו בכלל, וצוחקת כי הוא מתנהג בטיפשות [אבל זה צחוק כזה של הנאה, אני רואה את זה בחלון, אני נראית כמו בתמונה מהיומולדת של גלעד] ואני רוצה להכות את עצמי אבל לא יודעת מה לעשות. ואז אמא וענבר מגיעות ואני פורצת מהאוטו במבוכה ומברכת אותן בקולניות, מקווה שהן לא ראו אותנו.

אחרי זה כשאני מספרת לענבר על החלום [בהתעוררות שווא], אני אומרת לה קודם "אל תיבהלי" ומספרת לה קצת, אבל לא מגיעה לקטע שהוא רוצה לגעת בי, כי משהו קוטע אותי. שם אני זוכרת חלק מההתחלה של המכתב. ממש "בן יקר" וההמשך.

*חבר של ענבר שגר ביישוב ואח של קרן. אנחנו לא קשורים.

זה לא מטריד אותי, זה לא מטריד אותי, זה לא מטריד אותי.

בחלומות, נשיקות זה בכלל לא מגעיל.

אי אפשר להרגיש את הרוק.

חלום מפוזר. אני נוסעת ברכבת עם חברות ואנחנו מגיעות לאנשהו. עוברות על גשר, או סתם שביל, כי הוא בגובה האדמה בעצם. לא יודעת מה המקום הזה. יש שם כל מיני אנשים וכאלה, אבל עם רובם אנחנו לא מדברות. יושבת באחד הקצוות של הגשר [בצד השני מזה שנכנסתי אליו] ומישהו שאני כנראה מכירה בחלום בא ומחבק אותי [החיבוק שלו מכסה אותי כמו שמיכה, וחמים וחשוך כמו ליל קיץ] ומנשק אותי [כמו תמיד, אני לא זוכרת את ההרגשה של מישהו שמנשק אותי בצוואר]. אחרי זה יש משהו כמו ארבעה או חמישה [נדמה לי שחמישה] פריקים [מהסוג הישן, אלה עם הבגדים הפשוט שחורים והניטים והאייליינר] שמזהים אותי מאיפשהו שלא ברור לי או להם, ואחרי זה מסתבר שזה מלפני שנתיים [WTF?!] כשהסתובבתי עם רובין [עדיין לא ברור]. יש משהו עם חדר אוכל [אבל אחד מגניב למדי] שמשמאל לשביל [כשמסתכלים מכיון מסוים וכו'] ואני מדברת עם סיון על משהו שקשור לאוכל שבצלחות שלנו. אני רואה את שיר [נדמה לי] כותבת משהו במחברת, ובתחילה אני חושבת שזאת כותרת כי זה ממש גדול, אבל אז אני מבינה שהיא פשוט כותבת ענק [זאת מחברת A5 קרטון כזאת], משהו על מחקר כלשהו באילת. אז אני מבינה שאנחנו באילת.

היום שלי התחיל בטלפון מאמא, שאמרה שהיא יוצאת עכשיו מהחטיבה עם גלעד, ותגיע עוד עשר דקות [נשבעת שזה מה שהיא אמרה, או לפחות מה ששמעתי, שזה מספיק קרוב], אז שאני אתארגן. דווקא התארגנתי מצוין, ולקח לה חצי שעה [!] להגיע. באמת. היא לגמרי לא זכרה שהיא אמרה עשר דקות, אז כנראה שדמיינתי [או שהיא משקרת!]. אח"כ הגעתי לחנות של חברת הסלולרי שלי כדי להחליף את מכסה הסוללה שלו, כי הוא היה מרוסק לחלוטין וללא תקנה [לא היה שום חיבור והיה צורך בצלוטייפ כדי שישאר במקום]. חיכיתי שם בסביבות השעה וחצי [!!!] בסה"כ, רק כדי שיגידו לי שאין להם מכסה חדש במלאי ונתנו לי אחד ישן [ואז לקחו את המספר שלי כדי להודיע לי מתי יש חדשים. מה הקטע, אני אשאר עם הישן וזהו]. ואז הלכתי רבע שעה בחום מטורף [שברצינות, טמפרטורה שבה להכל סביבי היה ריח מבושל, ובנוסף לזה הייתי רעבה, איזה עינוי] לעבודה של אמא וזה. ואז לקחתי אוטובוס חזרה הביתה ונגמרה ההרפתקה.

דברים קטנים:

• מזל טוב לישרא, וגם לטולבר שהשיקו, שנראה מגניב ושימושי למדי, אבל אני לא בטוחה שיעבוד על הדפדפן שלי [עוד לא בדקתי, אולי אח"כ].
• מזל טוב גם לשאוור, החתול המקסים של שי.
• מסתבר שהילדה שנעדרה שלושה חודשים נהרגה [ראיות לרצח כנראה] ע"י סבא שלה, שבאותו הזמן היה בן הזוג של אמא שלה [?!], שהתגרשה מאבא שלה [הסבא מצד האבא, לא האבא של האמא]. מה נסגר עם האנשים בארץ הזאת?
• ירידה בזיהום האויר בחיפה [הידד!].

וגם- אנשים שצריך להרוג:

• אנשים שמשתמשים ב'חחח' הגיהנום.
• אנשים שנתקעים מול פתחים של כלי רכב ציבוריים ולא נותנים לאנשים לרדת לפני שהם נדחפים [כולל גם מעליות].
• אנשים שמתווכחים על שטויות.
• אנשים שעושים רעשים מיותרים [!] באמצע הבוקר.
• אנשים שיש להם סמיילי לכל מילה במסנג'ר [מרגיז מרגיז מרגיז].

ואני מנסה להרים את יד ימין שלי כדי ללחוץ על המתג, אבל היא רדומה וכבדה, וזה קשה. בסוף, אני מגיעה למתג ולא קורה כלום. אז אני מבינה שאני חולמת ומכריחה את עצמי להתעורר.

ואני מנסה להרים את יד ימין שלי כדי ללחוץ על המתג, אבל היא רדומה וכבדה, וזה קשה. בסוף, אני מגיעה למתג ולא קורה כלום. אז אני מבינה שאני חולמת ומכריחה את עצמי להתעורר.
ואני מנסה להרים את יד ימין שלי כדי ללחוץ על המתג, אבל היא רדומה וכבדה, וזה קשה. בסוף, אני מגיעה למתג ולא קורה כלום. אז אני מבינה שאני חולמת ומכריחה את עצמי להתעורר.
ואני מרימה את יד ימין שלי ולוחצת על המתג, והאור נדלק.

ואני נושמת.

חייבת להודות שזה מבדר.

|הבדיחה פרטית|

*צופות באמריקן איידול*

לימור: "תראי, רק הבנות שרות."

אמא: "כן, ככה זה צריך להיות בהרכב שלכם."

|סבדיחה פרטית|

"וכשאני אומרת מוצא חן, אני לא מתכוונת שהוא הלך הלך הלך, פתאום- 'היי, הנה חן!'"

"אני רוצה, ברשותכם, לעבור לנושא חדש."

"אולי נשוא חדש?"

על 'תמורה' בלשון:

ענת: "זאת אומרת ש- ראש הממשלה=אהוד אולמרט."

ניצן: "תעבירי אגפים!"

לימור: "זה יוצא 'אפס שווה אפס'."

אודי: "אז בעצם... תמורה זה אומר שזה יכול להחליף את זה. כלומר, אני אתן לך את זה בתמורה ל-" ממשיך לברבר.

[בלחש:]

לימור: "מה אתה נותן לי בתמורה לאהוד אולמרט?"

נדב: "יש לי שני אהוד ברק ושמעון פרס."

עוד חלומות על נדב ק:

אני באיזה משחק וידאו [נראה לי...?], והוא כל הזמן צץ, לפעמים עם השיער הנורמלי שלו, ולפעמים עם המון שיער ורוד וקצוות שמחוברות עם טיפות קטנות של סיליקון [כמו בגומיות לשיער]. אחרי כמה זמן, הוא מספר לי שהוא נורא עצוב, כי תמיד כשיש לו יום הולדת אף אחד לא שולח לו ברכות עם חרוזים, ואני מבטיחה לשלוח לו ברכה שמחה [כי הוא אמר משהו על עצוב, לא יודעת] עם חרוזים.

אני מספרת לנדב [עכשיו עם שיער כחול] שחלמתי שיש לו שיער ורוד. לאט לאט הוא משתנה לורוד.

Go figure.

האוטובוס של שלב א' בדיוק מגיע לפניה לכפר, אבל במקום לפנות ימינה, עוצר ברמזור. קרן מנסה לשכנע אותי ואת נדב ק. [אבל בעיקרון מדברת אל נדב] שנעשה סקס בצד שמאל של הכביש, כדי שהיא תוכל לראות* [יש שם משטח של דשא במקום כביש], אבל אני מציינת שאז כל האוטובוס יראה אותנו, וגם שנצטרך לעשות פרסה עם האוטובוס [לא חשבתי על לרדת ממנו]. לא יורדים, ממשיכים לנסוע. מגיעים להר ומתחילים לטפס עליו, יורד שלג. מגיעים למין מבנה מוזר ורעוע, יש בו כמה חדרים ריקים, אבל אני לא בטוחה מה קורה שם.

[איפשהו כאן אני "מתעוררת" ומספרת לגפן על החלום, היא צוחקת.]

אני ואמא גרות בדירה בת"א. אני מתעצבנת כי אין ניירות מכתבים יפים, ואמא אומרת שנכתוב על נייר מדפסת [למי בכלל רציתי לכתוב מכתבים?], ואז אני מתרגזת כי זה לא פותר את עניין המעטפות ["אני... אקנה?"]. אנחנו צריכות לטוס לרוסיה בשביל למסור משהו למישהו. כשאנחנו מגיעות לשדה התעופה [או מקום דומה] אני מגלה שקוראים לו גדי משהו, ומסתבר שזה המדריך שלי בחוגי סיור מכתה ו'. אני מתפלאת שהוא ברוסיה, כי הוא בכלל פולני.

*היא רוצה לראות, כי היא לא הצליחה לראות שום דבר כשהיא ניסתה להציץ מתחת לשיחים כשהוא וגפן עשו את זה בפארק. O_ם

אחרי שסיפרתי הבוקר לקרן על החלום הזה, היא התפלצה קצת, ואח"כ התווכחנו איזה ילדים היו יוצאים לנו [לי ול-ק.]- מסתבר שלבת יהיה עגיל בגבה והיא תהיה סקסופוניסטית מגניבה, והבן יהיה דומה לי ויהיה חלילן.
לימור: "פחחח, איזה הומו. "

רותם: "נו, ומה קרה אחרי זה?"
לימור: "המשכנו לנסוע."
רותם: "אוי, נו."
לימור: "נו, מה, היית עושה את זה בנוכחות כל האוטובוס?"
רותם: "מה, הוא שווה בטירוף!"

אחרי זה, נכנסת לי"א4, כולם שם, גם רותם ונדב ק. אני ורותם מתפוצצות מצחוק.

מצחיק, שאפילו בחלומות שלי אני לא מעזה לעשות את זה [הייתי אומרת "את הדבר הזה", אבל זה גורם לי לקונוטציות לא-שליליות אך גם לא-רצויות], אני מניחה שזה מעיד משהו עליי. זה מרגיש לי כבר יותר מדי [ואם הייתם רואים את הסקריפט העדכני, הייתם מבינים אותי בהחלט, למרות שהוא מאוד מחוכם], במיוחד שתהל רצתה שאעשה זאת במחכים-לאנשים, מול כולם [היא רצתה, כנראה, לראות את ההבעה על הפנים של ד"א].

אני חוששת, אבל, שזה ממש יעליב אותו, לא יודעת למה. כאילו זה מעט ישפיל אותו ומעבר להלם הראשוני הוא פשוט לא ירצה לדבר איתי שנה. [וזה לא חסר בסיס, עד כמה שזה לא סביר.]

כשהלכתי לידו אתמול בדרך לח"א, הרגשתי את ההרגשה הזאת כמו בכל פעם שרציתי לספר לאמא שלי שיש לי חבר [כל שתי הפעמים XD]- מתפתלת מחוסר אונים וחוסר בטחון, וקצת חשש ממה שיבוא. שזה טבעי, אני מניחה, אבל מעצבן אותי. למה זה כ"כ מציק לי? למה אני לא עושה את זה וזהו?

כי אני דפוקה, אני מניחה.

חלמתי שאני בדיוק עומדת לעשות את זה, אבל משהו מפריע לי. לא יודעת/זוכרת מה. יכול להיות שכן עשיתי את זה ואני מדחיקה?

כנראה שהדחקתי את הרצון לעשות את זה לבסוף...

"!I'm in so many lists, you'd think I live in a grocery store"

"נכון."
"אני שיניתי את היקום!"
"אתה שינית."
"אני אלוהים!"
"אתה אתיאיסט."
"אני לא קיים!"

|מאוהב|

אז ככה. אני שמחה. כי יש איזה שמונה בנות בהרכב, וממש מגניב לנו, ויש מתמטיקה ואני [אוהבת] מתמטיקה, ויש מוזיקה, ויש לשון ואין ביולוגיה. ונמאס לי להיפגע מאנשים שמחליטים על דעת עצמם שאני זבל האנושות, אז אני שמחה, על אפכם ועל חמתכם [למרות שלא נראה שיש הרבה מהם, השנה].

וגם אין בוזי יותר. זה משמח.

[הבנתי שהצורך לחבר התגבר רק בגלל שהייתי משועממת וחסרת מעש. כלומר, אני עדיין רוצה חבר, זה פשוט לא גבוה בסדר העדיפויות שלי. אם אני אפגוש מישהו, אני אפגוש אותו, הלא כן?]

האני בחלום החליטה, על דעת עצמה, לעשות MILD- שזה, ללכת לישון מתוך דמיוּן מקום מסויים שאני אהיה בו, ולזכור שזה חלום. אז נכנסתי למין טירה מגניבה שכזאת, והכל היה מעט מטושטש. אז פניתי לשומר אחד, וצרחתי עליו, "הגבר צלילות!" [בעיקרון זה משהו שאפשר להגיד גם לעצמך, אבל מסתבר שזה עובד גם אם אומרים את זה לאנשים אחרים. הוא אשכרה הזדקף כמו הביטץ' שלי], והכל היה בהיר וצלול ^^

וגם עפתי. הרבה. זה היה כיף.

אח"כ, כשהתעוררתי [שווא], אני ותהל הלכנו עם בועז מעודה [WTF] לאיזו מסעדה, והתחלתי לסבן איזה משהו בעל שני חלקים, ובטעות אני מטפטפת עליה קצת סבון [כי עשיתי את זה ליד השולחן] והיא צורחת עליי בהיסטריה, ואני עושה, "אוי, לא! נפלה לי טיפת סבון על החולצה! אוה, מה אעשה?" הייתי ממש עוקצנית.

ואז הייתי בת"א או ר"ג, או מקום קרוב. גבעתיים? אניוואי, הייתי בחדר עם שתי בנות ואחד לבן-לבן עם שקי-חוסר-שינה מתחת לעיניים. הוא הזכיר טיפה את L, רק אמיתי. האווירה הייתה איטית וכבדה, כאילו החדר היה על סמי הזיות, אבל דיברנו במהירות נורמלית. אחרי זה, חזרתי עם הדמוי-L חזרה לת"א במונית [מה תיכננתי לעשות בת"א באמצע הלילה? לא יודעת, באמת שלא], ושנינו ישבנו בשני הקצוות של המושב האחורי [כלומר, לא מסובך, הוא בימין ואני בשמאל]. היה משהו מוזר [הוא שם את היד שלו על האיפה שאין כרית לראש במושב האמצעי, אני שמתי את שלי עליה או משהו והפלתי אותה, ואיכשהו פתאום נפלנו באיטיות אחד לכיוון של השני והיינו מחובקים OO], וזהו.

תמיד כשאני חלומות חלומות כאלה, אני תוהה מיהם באמת האנשים האלה. ואם הם אנשים אמיתיים, אם אי פעם אפגוש אותם במציאות.

קיבלתי 50 במתכונת בהיסטוריה, 58 במגן.

האתר של הבגרויות לא נותן לי להכנס, לראות את הציון בערבית.

ובכלל, יש לי עכשיו שעות חופשיות בלי לעשות כלום [הסיוט של כל כימאי].

לפחות היה חצלול.

• אני בים עם משפחה וים [הילד], והוא אומר שלעשות פיקניק ביום זה לא רעיון טוב. נחמד שהוא אומר את זה בזמן.
• מישהו שנראה כמו L אנושי יושב ליד בשולחן לא כ"כ גדול. הוא קם ומסתכל עליי ושנינו הולכים לחדר הזוי למדי. יש שם אמבטיה מהסוג הישן, אליפטית עם רגליים כאלה. הוא מתיישב שם ובוהה בי [ממש כמו L], ואני תוהה אם הוא הולך להגיד משהו בקרוב. אני בלי חולצה, רק חזיה [קודם הייתי עם? לא זוכרת], ומושיטה יד לסוגר שלה [זאת הכחולה שנפתחת מקדימה], אבל מחזירה אותה לאן שהייתה. לא עושה כלום. מביטה בו בשלווה, ושואלת, "למה?"

אמור לי, תת-מודע יקר, מה עשיתי לך רע שאתה חייב לשלוח לי חלומות מטרידים שכאלה?

בנזונה.

• לקום בשלוש לפנות בוקר, ולגלות בשעה שש שפספסת את הזריחה.
• לנסוע באוטובוס של הפליטים בגלל שלא נשאר לך מקום באוטובוס הרגיל.
• לישון בתנוחות שונות ומשונות [לפחות ישנתי, ולפחות זה היה מאחורה].
• לנסוע-פאקינג-שבע-שעות.
• להגיע למסלול וללכת חמש שעות קלות במיוחד. אבל ממש.
• להגיע לחניון. לבלות באוהל הגדול במשחקי חברה.
• להודות ש-ים הוא הבנאדם שהכי היית עושה באוהל [אולצתי! מי עוד יכולתי להגיד, שמלצר?].
• לישון, לישון מצוין. יותר טוב מבבית.
• חוץ מהנחירות המחרידות של רובין. זה באמת היה מפחיד.
• לקום בבוקר לצלילי ה"הוי ציקיציי" של זומי.
• ללכת הרבה, הרבה, הרבה. עליות, ירידות, מישורים, כל הסיפור.
• להגיע לחניון לילה שני. שוב אותו סיפור עם משחקי חברה.
• לשחק אישימדי עם אנשים הזויים.
• אחרי שכמעט כולם הלכו, לגלות שמישהו עושה לך מסאג' ברגל [ים].
• זה דווקא ממש טוב [אבל מתסכל, כי הזזתי את הרגל שלי לשניה, אז הוא עיסה אותה שוב. רק אותה].
• הפעם גם נדב באוהל.
• לגלות שהפילו לך את האוהל [תעלול י"ב], ואף שמו אזיקונים [זונה מי שהמציא את זה] על הרוכסנים. לקח לנו שנים לצאת. האוהל היה כ"כ רטוב מטל [אני מקווה שזה היה טל, לפחות].
• לגלות שאבד לך הכובע. לשוטט יומיים עם חולצה על הראש.
• לגלות שהמאבטח של הטיול יודע אספרנטו [אם כי חלוד מעט], ולהיות משועשעת למשך כל היומיים הבאים. ["קיו אוקאזאס?" "נניו." "אוה. וי בונה?" "מי בונה." Vi Bona= העילגות המקבילה ל"You OK?". מעלה חיוך.]
• לסבול את עניין הלקחת-דברים ממש-ברצינות של נדב. זה קשה, מאוד.
• במיוחד בגלל שהוא צדק.
• לחזור לגמרי מיובשת לחניון האחרון, ללכת לישון באוהל. שינה מצוינת.
• לקום בסביבות השמונה, בדיוק בזמן לסוף ערב השירה בציבור. מזוויע.
• להישאר שם עוד קצת.
• ועוד קצת.
• רק טל ו-ים נשארים. פתאום, טל מחליט ליפול עלי, מה שגרר את נפילתי על הרגל של ים. דווקא היה נוח.
• הליכה, הליכה, התבכיינות, עליה, אילת!
• אין בגד ים. לא נורא, בכל זאת להכנס למים, איט'ס אז גוּד אז ד'את.
• לנסוע שמונה שעות טובות באוטובוס. בלה בלה בלה.
• לחזור לבית שומם בשעה 11 PM, לוותר על אוכל ולהכנס ישר להתקלח.
• לישון, כ"כ הרבה לישון.

[סיון, הירגעי, לא קורה כלום..]

אני מחכה בטרמפיאדה של הכפר להסעה, כנראה.

אני במסיבה מוזרה כלשהי, ונדב צועק עליי שאני תלותית ומעצבנת. לא משנה כמה אני מנסה להסביר לו שזה שאני צריכה את החברים שלי לא הופך אותי לתלותית, הוא לא מבין את זה. הוא לא רוצה יותר להיות ידיד שלי, נמאס לו.

אני אומללה.

ואתה תמיד כועס על כל העולם, ועושה מכולם אומללים , ואתה תמיד בסדר, נכון?

[שקר.]

"והשלטון בחסות..."

שיר מגיעה לשולחן עם שפריצים על החולצה, וכל המגש שלה מוצף במים.

"מה קרה?"

"נתקלתי בנהר..."
*סטגדיש*

"אז, איך תסתיים המלחמה אצלכם?"

"O_ם"

[הצרפתי.]

".If that's not challenging, I dont know what this word means"

"?Do you know what this word means"

"...D... D'oh"

"בואו לישון בשיעורי לשון."

"אני לא אומר שזה לא אפשרי, אבל זה לא אפשרי!"

אני בבית ואני לובשת את החצאית השחורה [הקצרצרה] עם חולצה ארוכה כלשהי.

מישהו מתחלף עם קמילה בזהות, והיא מרצה באיזה מזח מוזר כזה על הקשיים במשהו [בטח שירה], וכולם בסירות ומסתכלים עליה מדברת. היא נשמעת מוזר.

אני עוברת ליד חנות מוזרה ונכנסת אליה, לא יודעת למה [פשוט הייתי חייבת], ויש בה מין תיבת נגינה עם פיסות נייר שנראות כמו מקשים של פסנתר רק בלי השחורים [בתכל'ס זה כמה מלבנים, אבל זה מה שזה הזכיר לי]. אני מחטטת במגירות של התיבה [היא קטנה ומקושטת בגילופים, ויש לה מגירות קטנות וחמודות] ומוצאת שם כל מיני שטויות.

אני בבית מוזר, ומשהו קריפי קורה, נראה לי שקשור לחתול.

אני עוברת ליד בית בבניה, משוטטת בחדרים שלו בהרהור.

אני חוזרת אליו אחרי הרבה זמן, כשהוא כבר בנוי לגמרי ולמופת. מישהו גר שם. יש גלילים צמריריים בצבעים זרחניים בשמיים, וזה נראה לי מוזר.

אוה! זה חלום!

אני עוברת דרך קירות [שמה את הידיים שלי על הקיר ודוחפת, כמו כריסטופר], אבל בעלי הבית לא אוהבים את זה, אז אני בורחת מהם. יכול להיות שאני גם עפה.

אביחי הקליד חלק מהציטוטים, ועליי לסגוד לו על שצייר לי ילדת-חתול. אז, *סגידה*, אם כן.

את הפוסט הקודם הוא כתב.

אני הולכת לפארק ויושבת על הספסלים שמתחת לקורי העכביש [ליד המגלשה הצהובה הלוליינית]. פתאום, out of the blue, מופיע הברווז, כמטר ממני, יושב גם הוא על הספסל. אני מביטה בו בתמיהה, תוהה מה יקרה אם נתחבק, אם זה יכאב לי מבפנים. אם אני שוב אוהַב אותו. אנחנו מתחבקים לרגע קצר, כמו החיבוקים-של-בוקר בבצפר. הוא נועץ בי מבט נוגה, ונעלם, מתפוגג, נגוז אל תוך הריק. אני מוטרדת.

אני הולכת לעזור במשהו בלתי מוגדר/שאני לא זוכרת, במקום שנראה כמו הבצפר היסודי.

אני מנסה לעזור לרובין למצוא את הבית שלו; מסתבר שהוא גר ברחוב יערה, אבל הבית שלו פתאום לא נמצא שם. גם המשטרה באה לעזור לחפש, אבל אנחנו לא מצליחים למצוא אותו. אפילו חיפוש במפת הרחובות [נראה משהו כמו: |יערה *| עם עיגול בתוך עיגול במקום הכוכבית :P] לא עוזר בכלל.

לא פעם אני תוהה מה בכלל קרה, בעצם. בפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה אחד הימים היותר טובים שהיו לי [בפרופורציה]. אני לא מסוגלת לשאול אותו, גם כי,

א. זה עוד לא מעניין אותי מספיק.

ב. עוד לא עבר מספיק זמן.

אני ארגיש טיפה מובכת לשאול אותו, וטוב, לא יודעת. לא משנה.

מעניין מה יקרה עם היצור. אני לא מוכנה בשום אופן להאיץ את זה, לגרום לזה לקרות, לעשות כל דבר. פשוט אין לי את האנרגיה לזה. אין לי כח. כל העניין הוא, שלפעמים אני טיפה מאוכזבת כשאני לא רואה אותו, אפילו שאני יודעת שהוא לא יהיה שם [למרות שבאחד השבועות הוא פשוט הופיע בכל פעם שחשבתי עליו, וזה היה קצת פחות ממלחיץ]. אני מניחה לזה. אם זה אמור לקרות, זה יקרה. אם לא, אז, טוב... באסה.

חמישה דברים שאני צריכה לשמור לעצמי:

1. יש לי אובססיה לאוטובוסים של אגד. חייבת לציין כשעובר אחד [רק ירוקים!]. כנ"ל חיפושיות.

2. מחברת את המספרים על הפגושים של מכוניות. כבר הגעתי לדרגת אומן.

3. ממש, ממש טובה בסודוקו. אבל ממש.

4. אני מוצאת את סרטי לינדזי לוהאן/הילארי דאף/התאומות אולסן דווקא די משעשעים, ואפילו טיפה שנונים. נשגב מבינתי למה.
5. אני אוהבת לצפות בתוכניות בישול. במיוחד ג'יימי אוליבר, הוא שולתת.

1. אנשים שמתייחסים לסקס כמו להזדמנות פז לעשות כיף כיף כיף. [אני לא מבינה את הקטע, ולא מבינה למה מנסים לדחוף אותי לזה.]

2. חצילים. זה פשוט רע.

3. אנשים שמזלזלים בי. זה מעליב.

4. סיגריות/אלכוהול. מצטערת.

5. ת"א בשעות הצהריים. חם, מגעיל, רמזורים זה רשע.

חמישה דברים שהייתי קונה אם הייתי רוטשילד [דבה דבה דבה דה]:

1. אמצעי תחבורה סופר מהיר ויעיל, כמו הקופסא של דוקטור הוּ

2. טאבלט. למרות שקרוב לוודאי שיקנו לי ליומולדת D:

3. דיסק של  Lemon Demon

4. את מזג האוויר המקומי. הייתי עושה לו מהפך בסגנון אורנה דץ [נו, בחייכם, מה החום המחורבן הזה?]

5. דאלֶק. הם נראים כ"כ חמודים

1. אפי

2. רובין

3. דין

4. טל

5. ענבר

חלמתי שאני במין מחנה שכזה, עם אוהלים והכל. מישהי נותנת לי פתק, ואני נושפת עליו, ואז יש עליו חור בצורה של לב [אומייגד, זה קסם O:]. אני הולכת לאוהל של הברווז [כי גם הוא שם, אהמ], ואנחנו מתחבקים, ואז הוא מתחיל לעוף ונעלם. "המ, זה מעניין." אני מהרהרת לעצמי בעודי צופה בו מתרחק. "זה בטח חלום. כן, זה חייב להיות חלום." [מוחעחעחע, חצלול] אני מנסה לעוף גם, אבל זה לא הולך לי [בע], ואני מאבדת צלילות. אז אני הולכת עם רותמ לשוטט בכל מיני חנויות של פסטה [יאמי, עם רוטב שמנת], ויש שם שף צפרדעי [כזה כמו מוסוליני :P], וכל מיני כאלה. וזהו, לא זוכרת את ההמשך.

אזעקה, שמונה בבוקר.

ענבר נכנסת לי למיטה ונרדמת ככה. אני נדחקת לקצה. אחרי שהאזעקה נגמרת, אבא אומר לה להישאר שם. אני עדיין בקצה. איך, לכל הרוחות, אפשר לישון ככה?

כוסעמק.

ברווז: *חיבוק*

לימור: *חיבוק*

ברווז: *חיבוק*

לימור: "אהאהא, המ, כן."

ברווז: "מה?"

לימור: *חיבוק*

^^

חלמתי שיש לי שני זוגות של גבות, ואני תוהה [נשבעת] מתי כדאי להתחיל למרוט את העליונה.

"מעניין מה פרויד היה אומר על זה."

השעמום...

יאללה, מי בא איתי להתעלל באדוֹ בפיק הומוריסטי ומלא בספויילרים?

"היי, רגע, זה לא הגיוני!" *מתעוררת* "סעמק."

שיזדיין ><

"בדיוק בגובה המתאים."

מחייך.

זה היה פאקינג אמיתי.

[כמובן, רק כדי להפוך את העניין ליותר עצוב, שזה היה MILD.]

Lord Weisberg אומר/ת:

Demo זה אבל ביפנית.

ו"ana" זה "אממם..." XD

Lord Weisberg אומר/ת: