ח': אני חושבת שאני לא אוהבת את ת' יותר.

ח': מה זאת אומרת?

ח': פתאום כל מה שהיא עושה מעצבן אותי, לא יודעת.

ח': אולי השתניתן. וקודם לא היה לך זמן לשים לב לזה. בגלל שהייתן כל כך מנותקות אחת מהשניה... פתאום השינויים ההדרגתיים שעברו עלייך או עליה נראים הרבה יותר קיצוניים. כמו שאת ו-א' ביחד בבסיס, וגם קודם הייתן חברות טובות, אז זה שהייתן שם ביחד חיבר אותכן אפילו עוד יותר. אבל אם היא תשתנה, את לא תשימי לב לזה.

...

זאת דוגמא מוזרה, אבל זה כמו שבני זוג הרבה ביחד, ופתאום הם מבינים שזה פשוט לא זה. את מבינה למה אני מתכוונת?

ח': אני חושבת שכן.

...

ח': וגם, יכול להיות שבגלל המרחק למדתן, בעצם אני לא יודעת מה איתה... למדת לא להסתמך על אנשים שאת לא מדברת איתם הרבה- כי אז מה הפואנטה. [המרחק מרחיק אנשים.]

...

ח': כשאני קוראת בבלוג של מישהו, אני לא מרגישה שהוא אמיתי. כלומר, אני מרגישה שהוא כמו דמות מספר, שבכל פעם אני קוראת עוד פרק בחיים שלה. אז כשאני נפגשת עם אותו אדם, אני מרגישה מוזר [כאילו איזשהו דמיון שלי מתגשם באויר, כמו להגיד, "כן, אני יודעת, קראתי בבלוג שלך"]. אולי בגלל זה, הייתה לי הרגשה רעה בקשר ללהיות עם מ'. כלומר, הכרנו אחד את השני כבר יותר מדי, זה הגיע לרמה של השלמת משפטים, וזה עשה לי כבר בחילה [איך אפשר להיות עם מישהו שחושב שהוא מכיר אותך, שקורא את המחשבות שלך, שמנסה כבר בכח להשלים משפטים כדי להוכיח לעצמו שזה עדיין שם, זה כל כך פולשני, אני לא צריכה את זה].

ח': *צוחקת*

ח': וכמו שעם ע', את יודעת שבשבוע הראשון מאז שנפגשנו ממש רציתי אותו-

ח': רגע, איזה ע'?

ח': נו, זה עם המראה.

ח': אה! בסדר, תמשיכי.

ח': טוב, אז אחרי השבוע, שבועיים, חודש הראשונים, אפילו שרציתי, זה נעשה פחות ופחות הגיוני, כי הוא גר ב- וכל זה, אז משהו ביחסים שלנו נכנס לאיזה איזור ביניים מוזר ונוח כזה. ובתקופה הזאת, נראה לי שזה היה בסוף כיתה ח', בכל פעם שהתחלתי לדבר עם מישהו חדש במסנג'ר, חשבתי, "היי, אולי יקרה בינינו משהו", למרות שידעתי שלא. קורה לי שאני מדמיינת איך זה יהיה להיות עם מישהו, גם אם אני לא מאוהבת בו נואשות, אני לא נושאת את עיני אליו בתקווה שאולי, מתישהו יקרה משהו [סיון- כמו שסיפרתי לך על ר' ועל ט'].

אולי... אולי זה עדיף על להכנס למערכת יחסים אמיתית.

• עצלנית
• שמחה לעזור
• לא החלטית
• מתחברת עם אנשים בקלות
• פלרטטנית
• חנונית
• חסרת מוסר לימודי
• בעלת ראש מתמטי [וטף]
• ילדותית
• בעלת גוף בהחלט לא רע
• לא שחקנית צוות
• יודעת להקשיב [לא לענות, though]
• לא יודעת לרקוד
• סקרנית
• נודניקית
• מחטטת בכאב ["איך זאת תכונה חיובית?" "אוה, שכחתי לרגע שאני בחיובי. אז עוד שניה..."]
• יודעת לבשל
• לא מקורית
• יודעת לשיר
• ["אתה ממציא דברים." "את-"]מפחדת מאינטימיות. ["באתי לומר, 'כן, אבל מה זה קשור?'"]
• אינטליגנטית
• רחבת אופקים
• נאמנה עד קץ למי שאת נתונה לו
• מצחיקה, לסירוגין
• צוחקת הרבה
• סתגלתנית
• יש לך פוטנציאל לא ממומש
• זאת ששורפת

   קשה לי להסתכל לאנשים בעיניים. גיליתי את זה רק בביגור האחרון, וזה ממש מוזר שרק אז. אני פשוט לא יכולה לדבר עם בנאדם ולהסתכל לו בעיניים לממש הרבה זמן [כמו שאלון סנדלר דיבר איתי באייקון והוא עמד ממש קרוב אליי וזה הלחיץ אותי, והייתי צריכה מדי פעם להסתכל הצידה כדי לא להתחרפן].

   קשה לי עם כפילויות של שמות. זה נכון. אני [כמעט] לא יכולה להתמודד עם העובדה שיש שני אנשים שהקשר שלי איתם חזק באותו מידה שיש להם אותו שם [וכן, זה השפיע מאוד אבל לא בעיקר על איך שחשבתי על שמונה]. זה נכון חוץ מאשר עם ענבר, שבאופן מוזר לגמרי אין לי בעיה עם זה שיש להם את אותו השם, אולי כי הם דומים [אפילו שכל האנשים שיש להם אותו שם הם דומים בצורה מסויימת] וזה סוגשל פיצוי על זה שענבר בצבא? לא יודעת.

   קשה לי להיות עם אותו הרכב של אנשים ליותר מדי זמן. גם אם זה רק אני, אני ועוד מישהו אחד, או חבורה שלמה. חייבת לרענן את ההסתובבות לפעמים.

   קשה לי לסבול נוכחות של אנשים טיפשים [כשאנשים טיפשים הם אנשים שלא לומדים שום דבר, ויתווכחו איתך רק כדי להתווכח איתך].

   קשה לי עם דגדוגים, ובכלל מגע. אני ממש רגישה למגע, ומקווה שמי שקורא את זה עכשיו לא ינצל את זה בעתיד. או משהו.

   קשה לי להיות נחמדה כשאני עייפה, אלא אם אתם מאוד נוחים ואני יכולה לשים עליכם ראש, ואז אני לא אהיה נחמדה אבל לפחות אהיה בשקט.

   רק עכשיו הבנתי למה אני לא אוהבת גיאומטריה- היא משרה בי את התחושה ש"הנה, אני עוד שניה בפתרון, ואז אני אוכל לכתוב מ.ש.ל." גם כשאני אפילו לא בכיוון.

   יש בך משהו שמצלצל באיזה פעמון אשר נסתר מהעין, ואני לא בטוחה אם זה משהו טוב או משהו רע, או שניהם, או שאלה שני דברים נפרדים בכלל. ואני לא בטוחה אם זה משנה בכלל.

   קשה לי. קשה לי לרצות להתמודד עם העניין הזה, להכנס שוב למעגל של "אוי-מה-אני-עושה-עכשיו-מה-קורה-פה-מה-לעשות-מה-לעשות-מה-לעשות", [לראות את נדב ק. ואת חברה שלו מתכרבלים במושב שלפני באוטובוס ולחייך ולחשוב עלייך ולחשוב שזה כ"כ חסר טעם]. וקשה לי לרצות להבין מה אני רוצה. אני לא רוצה להבין. די.

   מילא, הייתי יכולה לסבול את זה אם לא הייתי צריכה את הדבר הזה [לא "הדבר הזה"] כ"כ עכשיו, אבל אני כן צריכה, ממש צריכה. באמת באמת. שמתי לב פתאום שאני מנסה רק כשאני יודעת שאין-סיכוי-אין-סיכוי-אין-סיכוי שזה יצליח [מצחיק, אני חושבת שאני זוכרת שרובין אמר משהו דומה פעם, רק בניסוח מעט שונה]. ודווקא עכשיו כשזה נראה שדי ברור שזה יצליח [או שלפחות אתה חושד, אתה עם הישירות המחורבנת שלך, שאני רוצה שזה יצליח], אני לא רוצה לרצות שזה יצליח. לא בא לי להתעסק עם זה.

   ואני לא יכולה להיות ישירה בצורה הזאת עם אדם שהוא לא מתן או סיון או תהל או בעצם אף אחד אחר. לא יכולה. זה מרגיש לי לא בסדר לדבר עם מישהו על משהו שאני יודעת שמוזר לדבר עליו, כמו שמרגיש לי לא בסדר לישון אצל מישהו שפגשתי סה"כ פעם אחת בחיים שלי [ואז מה אם אתה דוחף לי את כל הפרטים האלה עליך, די, כמה כבר אני צריכה לדעת על בנאדם בשבועיים הראשונים שאני מכירה אותו?], כמו שמרגיש לי לא בסדר בכלל להתחיל עם זה כי יש יותר מדי סיכוי שזה יצליח מכדי שאני אצליח להתמודד עם הדבר הזה.

   די.

:I say

no but, about the issues... it would sound kinda stupid

אין משהוא שהוא טיפשי

:I say 

I have this thing with sleeping in stranger houses. I don't know why, it just always feels wrong. I mean... I don't know

:He says 

:I say 

not really homesick, but I guess it has a connection

:He says

   זה כ"כ אבסורד שאני לא מרגישה, לא חושבת כלום על מה שקרה. אפשר היה להסביר את זה בקלות בתור הדחקה, אבל אני חושבת שפשוט השלמתי עם זה ועברתי הלאה. לא נוח לי עם זמן ההחלמה שלי, אני מרגישה כמו לטאה שדרכו לה על הזנב והיא הצמיחה אחד חדש תוך שניה. אני תוהה איזה זנב ירד ממני, ולְמה הוא יכול להתפתח מעצמו, מה הוא יכול היה להיות אם לא היה מוּסַר ממני.

   בסופו של דבר זה היה לטובה, אני מניחה. עם כל חיים חדשים שעוברים אני משילה עוד שכבה של עור, צוחקת קצת על כמה מגוחכת וודאי נראיתי קודם, כמה קטנה. אני לא רומזת בשום אופן שהתבגרתי, כי על אף שעברתי תהליך של הבנה והפנמה, יש לי עוד לאן להסתכל [עיקרי, פסוקית, עיקרי]. אני יכולה להסתכל בחודשים מסויימים בבלוג ולראות כמה שונה הייתי לפני שנתיים, שנה, חצי שנה. שבוע. אני רגועה, בינתיים, וטוב לי.

   מוזר לי שטוב לי. אתמול בדרך הביתה פגשתי ילדה חדשה ברחוב, עם הכלב שלה, וזה שימח אותי. ילדה בת שבע-שמונה, גבוהה בצורה מוגזמת כ"כ שאפשר פשוט לקרוא לה ארוכה. מעניין איך היא תיראה בגיל שלי. אחרי זה הגעתי הביתה ודיברתי עם כל העולם בערך בטלפון. זה היה כיף.

   החלטה שאני מחליטה כל פעם מחדש היא להיות שמחה. וכל פעם מחדש אני מקבלת [בהתחלה, משום מה, כתבתי "אני מקלדת". מה פרויד וכו'] דרכים חדשות להיות שמחה, ואלפי דרכים חדשות להיות עצובה. תמיד יש יותר דרכים להיות עצובה, נכון? הייתי מצפה להיות עצובה אפילו לשעתיים, משהו, אבל פשוט אין לי תחושה.
   זה מזכיר קצת את מתי שנרדמת הרגל, אבל לא כל הרגל, אלא רק כף הרגל. לצלוע ברחבי הבית בתחושה של "משהו לא בסדר", ולדעת מה, אבל לא להיות מסוגלת לעשות שום דבר בקשר לזה. וזה יעבור תוך זמן קצר, אז אני לא מבינה מה את דואגת.

   זה כ"כ, כ"כ מוזר. רציתי להבריז היום מספורט, אבל ידעתי שאסור לי, ופתאום רן הודיע שכל הכתה [חוץ מתיאטרון, כמובן. ארורים תהיו] צריכה לעשות "ביעור חמץ"- משמע, לנקות את כל השולחנות עם סקוצ'ים וסבון ו"חול ניקוי" [החומר הכי הזוי שנתקלתי בו עד עתה]. עמלתי עשרים דקות על השולחן לשעבר של עידן, יצור הכלאיים הכי מחריד שראיתי בחיים שלי, מכוסה בכתובות של לורדים מכל הצבעים, לבבות, טיפקס ושאר זוועות. זה היה קשה. בסופו של דבר נמלטתי מהכתה לפני שהייתי צריכה לעזור בניקוי הרצפה, אז גם זה משהו.

   זה מוזר שלא באמת שומעים את ההרמוניה עד שלא שרים את הקולות המשניים. אפילו אם הם לא הכי מעניינים, הם שונים מהמנגינה ואני אוהבת אותם. מזל שאני לא מתבלבלת בקלות, מזל שב"I feel pretty" אני שרה עם נעמה רוב הזמן [למרות הפה דיאז הגבוה שאני צריכה לשיר, שלא היה נורא כ"כ אם זאת לא הייתה קפיצה של בערך סקסטה למעלה], כי הקול שם קצת מבלבל, אז זה יחזק אותי. אני לא יודעת.

   אני מוצאת את עצמי מברברת בניסיון לסדר את הראש שלי. אני חושבת שמבחוץ אני אוהבת סדר כי הראש שלי מבולגן.

עובדות מוזרות עליי:

• אני אוהבת עיגולים. לא יודעת למה. פשוט ככה.
• אין לי סבלנות לאנשים טיפשים. יש לי עוד פחות סבלנות לאנשים לא-טיפשים שלא מבינים על מה אני מדברת.
• כשאני מכירה כמה אנשים עם אותו השם אני מנסה למצוא תכונה אחת שמשותפת לכולם.
• כשהייתי ממש קטנה שנאתי קולה. ואהבתי סלק.
• אני שרה ברחוב [*הולכת לאייקון, שרה את "שניים סינים"* מאבטח כלשהו: "את שרה ברחוב?" לימור: "אההה... כן?"].
• אני רוצה ילדים. כלומר, לא מיד, אבל בסופו של דבר אני ארצה.
• אני אוהבת דייסה.
• נראה לי שאני בדיכאון [אם לא, אז אני אהיה בקרוב, כנראה].
• בלהההההה.

וואו, חשבתי שיש יותר.

I don't find people ugly, but rather 'aestheticly bothering'. אני יודעת שאני מדברת לא נכון, וזה מפריע לי.I'm afraid to find out new things about myself, because I almost know it's gonna be something bad.אני פריקית של לשון, ותרגילים במתמטיקה מרגיעים אותי. Even though I know I should, I never listen to anyone else [or myself].I hate people who look aside just when I'm about to say something [even if it's not their fault].I wish I had a colour only I could see. לפעמים אני חושבת שזה ממש מוזר שקוראים לי לימור. Just when I think that something that happens to me is normal, I find out I was wrong.Although I know it's not true, I actually believe that if everybody did what I say, the world would be a much better place.I like cartoons, because they're colorful.I'm always surprised when someone who is not very close to me compliments me, and always feel guilty for doing the same for others.I don't get people who label other people by the music they hear.I think I would feel a lot worse if I couldn't sing and music was my life, than I could sing but music wasn't my life.Music really is my life.I can't stop correcting people.I'm scared of being a guest, because I don't know when to stop.I have an order obsession.If I didn't know it would hurt, I would find so many opportunities to tear my hair off my head.I still have a warm spot for Pokémon.Sometimes I recall things that happened years ago, and then get sad when I realize I'm the only one who remembers them.I hate people who force themselves on others.I can't ask for help.I hate the fact that I start crying in front of people in the most inappropriate time and place.Sometimes I feel like I'm forcing myself on people, especially when they say I don't.אני מוצאת את העובדה שאמירת מילה שוב ושוב גורמת לה להיות חסרת משמעות מקסימה.כמו, לצדוק.לצדוק, לצדוק, לצדוק, לצדוק, לצדוק, לצדוק.נכון שזה נשמע טיפשי? In many occasions I wanted to die, but in none of them I actually thought about killing myself.I have never broken a bone in my body.Sometimes I look at myself and think I'm completely unproportional.I'm still afraid of the dark.I don't believe almost in anything anymore.I would like to be a vegan, but I like meat too much.I can't walk alone at night in the city.I'm scared of getting exposed.I don't like the taste of alcohol.Somtimes I want someone to diagnose that something is wrong with me, so everything would look so much more reasonable..From my point of view, I would have no problem to just go around naked all day.I hate the lack of reason [not including nonsense- that's something completely different].The only unreasonable things I believe in are reincarnation and love [neither of them I know why].I'm actually a good liar.I'm scared of middle-aged men whom I don't know.I'm a bad roleplayer.When I was a little girl, I wanted to be a princess. אני אתאיסטית, ואוהבת ללבוש חצאיות.Some things I would never understand, no matter how much they will be explained to me [french, for example].I'm scared of everything.A few nights ago I dreamt that I was invisible, and the only person who saw me was the one I didn't want to see me.I know what it means, and it makes me sad and scared.I want a kazoo for my birthday.I like to spit.I keep repeating myself.I hate people who talk about the same thing all the time.I have an odd affection for pointless sayings.I like squeaking and saying "^^".I keep repeating myself. אני בעצם קצת פקאצה בתוך תוכי, אבל משום מה כולם חושבים שזאת העמדת פנים .I like silly things.My room is pink.I like sweet things.I like salty things. I hate people that try to analize me.

לפני זמן לא רב, הבטחתי, ברוב פזיזותי, מגה-פוסט על עצמי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי- ברור שלא ידעתי למה אני נכנסת. אז הנה, לשיפוטכם חלק א'.

אני והאובססיה לשליטה

  מאז שחר ילדותי, אני לא יכולה לסבול דבר שאינו בשליטתי- בין אם זה הכיתוב במחברת שלי [שלושה עטים, תמיד באותם צבעים, ועט-עפרון. ואוי ואבוי למי שלוקח לי אחד מהם], רגשות רומנטיים [אני ממש לא רוצה להכנס לזה, רק אומַר שבמקרה הטוב אני מדחיקה, ובמקרה הרע אני משכנעת את עצמי, בסופו של דבר, להפסיק] או- שומו שמים- סידור הסכו"ם במדיח [I am deadly sirious]. זה מעצבן, משגע, מרתיח אותי ועולה לי על העצבים. סיוט.

  נורא קשה לי לבשל עם מישהו דומיננטי, משום שאני מרגישה שלוקחים לי את כל העבודה [בשונה מהסיבה שבגינה אני לא נותן לאחי לעזור לי לבשל- הוא פשוט מעצבן]- לעומת זאת, אני אוהבת לבשל עם אנשים שלא יודעים לבשל- ככה אני יודעת שרוב העבודה היא שלי, והם לא ינסו לערער על סמכותי [תפקידי עבודה שחורה כמו לערבב את השוקולד עד שיימס, או להביא לי מצרכים, מוטלים מיד על כתפי אחרים].

  בכל מערכת יחסים שהייתה לי [*מתחילה לספור, מתייאשת באצבע השנייה*], היה לי איזשהו תפקיד יוזם [עוד משהו שאני ממש לא הולכת להכנס אליו, אבל הפעם באמת]. כל ההתבוננות הזאת במה שקורה בתחום הזה גורמת לי מדי פעם לתהות אם הטיפוס התבניתי שלי הוא פשוט פסיבי. מה שמביא אותי ל-

אני והטעם שלי בבנים

  יש לי טעם משונה בבנים. טעם באמת, באמת משונה. משונה בערך כמו החיבה הבלתי-מוסברת של אחי למפתחות סול [למה מפתחות סול? למה לא סימני שתק, לכל הרוחות? זאת, לעולם לא אדע].

נראה שכל בן שאי פעם חשבתי עליו ברצינות בצורה רומנטית הוא- או היה- נמושה. כל אחד ואחד מהם. עד כמה שאני אנסה למצוא מכנה משותף אחר, בכל פעם מחדש אני מגלה שאין מוצא- זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו. בין אם מבוגר או צעיר ממני, נמוך או גבוה ממני- אחד אחד נמושות.

  ולמען האמת, אני לא רואה את זה נפסק. אלא אם, כלומר, מישהו יהיה אסרטיבי [ואמיץ] מספיק בשביל לעמוד מולי ולעשות משהו בנוגע, אני אמשיך לתהות למה תמיד אני צריכה לעשות את הצעד הראשון [סיוט, סיוט, סיוט], ולמה פסיביוּת כ"כ מושכת אותי. תמוה משהו.

אני והבטחון העצמי שלי

  התכוונתי לכתוב כאן על ההתלבטות שלי בין בטחון עצמי גבוה לנמוך. אני פשוט לא יודעת- זה כנראה ממש תלוי בנסיבות- אנשים חדשים, למרות שאני אוהבת להכיר אותם, מפחידים אותי. בעיקר מבוגרים. אני מנסה להיות קטנה ככל האפשר עד שאני צוברת בטחון, שלא יבחינו בי כשאני מפשלת. אבל, כאשר אני סוף סוף מתגברת על הפחד, אין לי בעיה להתגבר על הקשיים [ולעשות מעצמי טיפשה בלי הפסקה] ולעמוד על שלי. שאת זה אני אוהבת לעשות הכי מכל [בעיקר בגלל שכמעט תמיד אנשים חושבים אחרת ממני].

אני וההחלטיות שלי

  למרבה האירוניה, לא הצלחתי להחליט מה לכתוב פה.

אני והעקשנות שלי

  אני עקשנית, מאוד עקשנית. לפעמים זה פועל לרעתי, אולי אף אפריז ואומַר רוב הזמן. כשאני מתעקשת על משהו, אני לא אפסיק להתעקש עד שיוכיחו לי שאני טועה. למרבה הצער, קורה הרבה מאוד שמוכיחים לי שאני טועה. אמנם, אני מנסה כמה שיותר להחביא את ההרגל הזה, ולחשוב פעמיים לפני שאני אומרת משהו [ד"א, מסתבר שהתוספתן בצד ימין] בבטחון של לא פחות מכוכב קולנוע, אבל לפעמים זה קופץ ויוצא משליטתי, ואני מצטערת על מה שאמרתי תוך כדי ויכוח.

  לזכותי אציין שאני יודעת להודות בטעויות, בסופו של דבר. ואני [כמעט] לא נוטרת טינה בכלל.

סליחה על ההצפה, ישרא עושה לי בעיות.

ועד הפוסט הבא, שאלו אותי כל מה שאתם רוצים לדעת, ואשתדל לענות על מה שאראה לנכון [כלומר, יש דברים שאני לא עונה עליהם] בחלק ב'.

להת' ^^;

תמיד כשאומרים לי את זה, אני מתעצבנת מעט. כי, עד כמה הרבה שאני חושבת, אני לא יכולה פשוט לשלוף דברים על עצמי משום מקום. אני לא יודעת להיות ספציפית- אני תמיד אומרת "שאל אותי ואענה", אבל בני אדם הם כלליים מדי.

"איך החיים?", "מה קורה בחייך" ודומיהם לא יתקבלו בברכה, רק בגלל שאין לי מה להשיב עליהם. ברצינות.

אז, רוצים להכיר אותי?

[Note: הפוסט הזה יערך באכזריות שוב ושוב. ושוב.]

כמעט והורדתי לעצמי אוזן עם האוזניות שלי הרגע. כ"כ אני מצדי.

חכו למחר, יהיה פה מגה-פוסט עליי [לא סביר כ"כ, אבל אשתדל].

או שלא יהיה.

בנים שרוצים קשר כלשהו שהוא לא אפלטוני, לא ידברו איתי על שום דבר רציני באמת. בנים שמדברים איתי על דברים רציניים רוצים קשר אפלטוני.

לדוגמא?

רן-איש-מוזר-וחובב-אנימה-נימן. [לא שם אמיתי XD]

אני די בטוחה שהוא רצה איזשהו קשר לא אפלטוני איתי עד היום, כשהוא הבין שאין לנו על מה לדבר.

אחרי כחצי שעה, הוא שאל אותי שאלה בנושא רציני ["אפשר לרצות כמה אנשים בו זמנית?"].

Voila.

עוד?

מתן.

כבר אחרי ביגור [וגם במשך, מצטערת לנפץ או משהו :P] ידעתי שיהיה רק קשר אפלטוני, בגלל שיש לנו בתכל'ס רק שיחות על נושאים רציניים [או מ"ת XD].

ועוד?

עומף. ידעת שאני אגיע אליך. נושא ישן.

לפני שבאמת הכרנו אחד את השני היה איזשהו רצון לא ממומש משני הצדדים [אל תכחיש!]. אחרי שהתחלנו להבין שאנחנו כ"כ מחוברים אחד לשניה הבנו שאין טעם להתחיל בזה. אז לא קרה כלום.

[ונדב, מה שראית באייקון לא היה מתח מיני, מצטערת.]

[זה היה רוגע מיני.]

[OMG, אשכרה אמרתי את זה XD.]

והמ, מה עוד?

אני לא מצליחה לנסח את זה יותר טוב מ"אם הם מכירים אותי, הם לא רוצים אותי ככה". למרות שזה לא נשמע כמו מה שאני מנסה להגיד [ע"ע כל מה שאמרתי למעלה, ג'יז OO;], מה לעשות, החיים קשים. מה שאומר, שאני לא יכולה להיות עם מישהו שדיברתי איתו קודם סדיר במסנג'ר. ברצינות. [חוץ מרוני. ואיתמר. אבל נו באמת! הם לא נחשבים משתי סיבות שונות שלא אפרט הפעם!]

אניוואאאאאאאאאאאי...

אני הולכת להיות חשוכת-חבר בערך עד הצבא, אם לא אחרי. אני מנסה שלא לחשוב על זה ככה, אבל זה מה שקורה בינתיים. חרא.

די, לימור רעה! לישון! לישון!

נו, אז מה רע?

פולניה

מתבטא בעיקר בסכו"ם של המדיח. אני שומרת על הסדר שלו בקנאות, מאז היום שגיליתי שלא מספיק סתם לזרוק אותו לשם, אלא שכדי שיהיה יותר מקום זה צריך להיות מסודר. זה עלה לרמה של אובססיה, בה כל כלי מקוטלג לפי גודל וסוג [למשל, אין מזלגות  קטנים- הקולפנים הולכים לשם. לכן כל המזלגות תמיד בפינה מסויימת של הסל].
יותר מדי דמיון

הדבר הראשון שעלה בדעתי כשהסתכלתי על המקרר הישן בתור ילדה, היה הפחד שהוא ייפול עלי וירמוס אותי. הייתי זזה מטר הצדה, רק כדי להשקיט את החרדה שלי, ורק כדי לגלות שאני עדיין מפחדת שהוא פשוט יתנתק מהכבלים שלו לקיר וירדוף אותי עד שייפול עליי. או אז הייתי רצה במדרגות למעלה בהיסטריה, רואה בעיני רוחי מקרר עולה במדרגות רק כדי ליפול עלי ולרמוס אותי.

מזל שהחלפנו אותו.
לא החלטית

מהחלטות קטנות ולא חשובות, כמו מה אני אוכל לארוחת צהריים, להחלטות הרות גורל, כמו, טוב, מה אני אוכל לארוחת צהריים [רואים, אפילו על זה אני לא מצליחה להחליט], או, למשל, ההחלטה מה לעזאזל לכתוב פה.
נמשכת לנמושות

אני חושבת שזה די מדבר בשביל עצמו.
חוש הומור הפכפך

לעתים קרובות מדי אני שמה לב שבדיחות שמצחיקות את כולם גורמות לי להגיב בבוז ולעג, ואילו בדיחות מטופשות, שלא ראוי לצחוק עליהן [או שלא נחמד לצחוק עליהן] פשוט קורעות אותי מצחוק. כזאת אני, כלבה צינית ומרירה.

עצלנית
נוטה למנוע מעצמי דברים שאני צריכה- או, אפילו רוצה- לעשות, רק בגלל שאין לי כח. לפעמים אני חושבת שעדיף היה לי לא לחיות וזהו- לפחות זה היה חוסך את הטרחה.

צבועה
כמו כולם, כמו תמיד.

פה גדול, שיניים חדות
מוכרחה לבעוט, לנשוך, לשרוט, לעקוץ, להכאיב, לגדף, לקלל. לא יכולה לאכול מרק בלי יחס של שלוש לאחד של שקדי מרק [לטובת השקדים, כמובן]. לפעמים אני מסתובבת במטבח שעות במטרה להשקיט את הצורך העז פשוט לכרסם משהו.

אנוכית
חושבת קודם על עצמי, אז על אחרים, ואז שוב על עצמי. בדר"כ, כשאחשוב על אחרים, זה יהיה קשור אלי בדרך ישירה או עקיפה.
מפחיתה מערכי
אני חושבת שאני טיפשה, מטומטמת שלא מבינה מהחיים שלה. כשהכל בסדר איתי אני לא מרוצה, כי אני בטוחה שמשהו חייב להיות לא בסדר. לפחות משהו קטן.
מפריזה בערכי
לא מתכוננת למבחנים [כמעט למדתי מהטעות הזאת, כשקיבלתי 65 במבחן שלא למדתי אליו], מתווכחת על שטויות רק כדי לגלות שאני טועה. מצד שני, לפחות אני מודה בטעות שלי בסופו של דבר [אוי, נו, הבנתי שטעיתי, אני לא צריכה תזכורת חוזרת, תודה רבה].
ראש כחול
[אוהו, שמרתי את הטוב לסוף, הא?]
מכתה ד' בערך גיליתי שיש לי מאגר בלתי נדלה של מחשבות גסות עד גיחוך. זה אפילו כבר לא משהו שאני שולטת בו, זה כמו זרימת הדם שלי, לא רצוני. קרוב לוודאי שלא תהיה, בואו נאמוד, רבע שעה, שבה אני לא מגיעה איכשהו בעקיפין לסקס. על כל היבט שלו. אני יכולה ברגע אחד לתהות על משמעות החיים, ואח"כ, טוב, להמשיך לתהות על משמעות החיים [איף יו נואו וואט איי מין ;)].
[רואים?]

אז תחשבו פעמיים.

אני לומדת אספרנטו D:

המחסום הפסיכולוגי ואני.

נעים מאוד, זה מר מחסום פסיכולוגי. אני מכירה אותו כמו כף ידי. זה מאוד נחמד, אני יודעת בדיוק איפה אני צריכה לעצור במה שאני חושפת מעצמי לפני שהעיניים שלי מתחילות לדמוע, והגרון נחנק. זה לא קורה לי כשאני מדברת על נושאים של יומיום, כמו, למשל, מגבות נייר. אם אני מדברת על מה שאני מרגישה, באמת, או כשמלחיצים אותי מאוד, זה מתחיל. וזה מציק. אני רוצה להיפטר מזה. אחרי שנים של דיכוי רגשות, אני מנסה כמה שפחות להשאיר בפנים את הרגשות המחורבנים שלי.

אולי זה יפסק מתישהו. אני מקווה.

הבנאדם היחיד שמבין את הקטע הזה הוא רובין. דיברנו בפארק ביום ראשון, על למה הוא מעצבן. באיזשהו שלב מתחילים לזהות מתי זה מתחיל [בדיוק אחרי שאני אומרת, "יש לי מין איזה משהו שכשאני מתחילה לדבר על... שניה,"], והסברתי את כל העניין. זה לקח יותר דמעות ועצירות ממה שהייתם חושבים. אני אוהבת להסתכל על הכוכבים כשהטמפרטורה נמוכה יחסית.

העיניים שלי יבשות עכשיו. אין מה שיעצור אותי מלכתוב את זה.

אני שונאת להיחשף בפני אנשים שלא אכפת להם ממני. זה מגעיל אותי, ממש.

לפעמים אני רוצה לכתוב את מרגישה, אבל אני מפחדת שאני אתחיל לבכות, ואמא שלי תיכנס באמצע, ושוב תשאל מה קרה, ואם "את עצובה?". אז אני לא עושה את זה בדרך כלל.

העצבים שלי כבר מרוטים טוב טוב by now. אם רוני לא יפול כשניפגש, אני אהיה מאוד מופתעת [אם כי, הזהרתי אותו]. אני ממש כבר לא יכולה לחכות. יש לי בראש אלפי תמונות של עצמי קופצת עליו. זה מפחיד.

חמישה דברים שאני צריכה לשמור לעצמי:

1. יש לי אובססיה לאוטובוסים של אגד. חייבת לציין כשעובר אחד [רק ירוקים!]. כנ"ל חיפושיות.

2. מחברת את המספרים על הפגושים של מכוניות. כבר הגעתי לדרגת אומן.

3. ממש, ממש טובה בסודוקו. אבל ממש.

4. אני מוצאת את סרטי לינדזי לוהאן/הילארי דאף/התאומות אולסן דווקא די משעשעים, ואפילו טיפה שנונים. נשגב מבינתי למה.
5. אני אוהבת לצפות בתוכניות בישול. במיוחד ג'יימי אוליבר, הוא שולתת.

1. אנשים שמתייחסים לסקס כמו להזדמנות פז לעשות כיף כיף כיף. [אני לא מבינה את הקטע, ולא מבינה למה מנסים לדחוף אותי לזה.]

2. חצילים. זה פשוט רע.

3. אנשים שמזלזלים בי. זה מעליב.

4. סיגריות/אלכוהול. מצטערת.

5. ת"א בשעות הצהריים. חם, מגעיל, רמזורים זה רשע.

חמישה דברים שהייתי קונה אם הייתי רוטשילד [דבה דבה דבה דה]:

1. אמצעי תחבורה סופר מהיר ויעיל, כמו הקופסא של דוקטור הוּ

2. טאבלט. למרות שקרוב לוודאי שיקנו לי ליומולדת D:

3. דיסק של  Lemon Demon

4. את מזג האוויר המקומי. הייתי עושה לו מהפך בסגנון אורנה דץ [נו, בחייכם, מה החום המחורבן הזה?]

5. דאלֶק. הם נראים כ"כ חמודים

1. אפי

2. רובין

3. דין

4. טל

5. ענבר

חלמתי שאני במין מחנה שכזה, עם אוהלים והכל. מישהי נותנת לי פתק, ואני נושפת עליו, ואז יש עליו חור בצורה של לב [אומייגד, זה קסם O:]. אני הולכת לאוהל של הברווז [כי גם הוא שם, אהמ], ואנחנו מתחבקים, ואז הוא מתחיל לעוף ונעלם. "המ, זה מעניין." אני מהרהרת לעצמי בעודי צופה בו מתרחק. "זה בטח חלום. כן, זה חייב להיות חלום." [מוחעחעחע, חצלול] אני מנסה לעוף גם, אבל זה לא הולך לי [בע], ואני מאבדת צלילות. אז אני הולכת עם רותמ לשוטט בכל מיני חנויות של פסטה [יאמי, עם רוטב שמנת], ויש שם שף צפרדעי [כזה כמו מוסוליני :P], וכל מיני כאלה. וזהו, לא זוכרת את ההמשך.