| 11/2008
איך אפשר להרגיש כל כך הרבה לבנאדם אחד?
זה משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב.
אני מרגישה שכשאני כותבת, אני מוציאה את כל מה שנמצא בי, שנאגר בי בכל הזמן הזה.
הקטע הוא שאני כל כך רוצה לשמוע עצות של אנשים, תגובות.
ולאנשים מסביבי אני לא מצליחה להיפתח ולהגיד להם מה אני מרגישה.
מבושה, מפחד שלא יבינו.
או בעצם- מפני שאני בטוחה שלא יבינו.
יש מישהו שאני אוהבת מאז שנה שעברה.
עכשיו, בהתחלה סתם חיבבתי אותו, עד שזה הפך למשהו כל כך גדול, שאני לא מצליחה להחזיק בלב.
הלב שלי כאילו קטן מידי לכל האהבה שאני מרגישה כלפיו.
בכל מקרה, מאותו הרגע שהתחלתי להרגיש כלפיו משהו, כרגיל התחילו הבעיות.
שבוע אחר כך, בדיוק כשהחלטתי שזהו, שאני הולכת עם זה עד הסוף- הוא נעשה חבר של חברה שלי, שאמורה להיות חברה יחסית טובה שלי.
לא גיליתי לה את סוד ה"הדלקות" שלי, אבל מסתבר בדיעבד שהיא ידעה.
אני לא אפרט איך. פשוט ידעה- והתעלמה.
כל כך כעסתי עליה ומשם יחסינו רק הדרדרו והדרדרו (ומלפני חצי שנה אנחנו חוזרים לזמננו, שהיא מתעלמת ממני)
היא הייתה חברה שלו מאמצע השנה עד שבועיים אחרי תחילת החופש הגדול.
ועכשיו תגידו- נו, אז? איזה מן יחסים עוד יכולים להיות בכיתה ו'?!
ואתם כמובן צודקים.
אלה היו יחסים- לא יחסים.
הם נשאר בכיתה, עם כל הבנות וחבר שלו ושיחק איתנו, דיבר איתנו.
היא בקושי התקרבה אליו, כאילו, נגעלה ממנו.
כשהוא התיישב לידה, היא התרחקה.
כשהוא רצה לרקוד איתה, היא אמרה לחכות שיהיו עוד זוגות על הרחבה.
וכל אותו זמן אני הסתכלתי מהצד, איך היא לא מפסיקה לפלרטט עם בנים אחרים, ואיך הוא ממש כמו צל שלה.
הוא התחיל להגיע מוקדם בבקרים, כמוני, וככה יצא שנפגשנו כל בוקר ודיברנו שעות (טוב נו, רבע שעה, אבל זה נראה כמו שעות)
היו צחוקים, היו בדיחות פרטיות, היו כינויים שכינינו אחד את השני.
וכל יום הרגש הזה שלי כלפיו גבר וגבר.
וכל יום המשכתי להגיע מוקדם, רק כדי לראות אותו ולדבר איתו.
וכל יום, ראיתי איך הוא כרוך אחרי הילדה הזו, שבכלל לא ראתה אותו, שבכלל לא שמה לב אליו, שהייתה חברה שלו.
והינה, פתאום הגיע סוף שנה.
היה לנו טיול שנתי, יומיים על חוף הים בפארק מקסים.
הייתה פעילות קטנה וארוחה. כל אחד לקח לעצמו אבטיח וישב וטחן.
ואני ביקשתי ממנו להביא לי, לא באמת מצפה שהוא ילד אבל- הוא הלך והביא לי פלח אבטיח.
ואז ישבנו ואכלנו ביחד, בזמן שחברה שלו יושבת 10 מטר לפנינו, ואנחנו מסתכלים על כולם מהגבעה שישבנו בה.
הלכתי איתו לשטוף ידיים.
עכשיו תתארו לעצמכם, כמו בסרטים, שעת שקיעה, הכל הופך לצבעי כתום- אדום, פרפרים מסביב.
ואנחנו הלכנו ודיברנו.
עד שהגענו למדרון, והתפצלנו, כדי שחברה שלו "לא תחשוב ש..."
יום אחר כך, בבוקר ירדנו לחוף.
כל השכבה בתוך המיים, חלק מטקות, חלק פריזבי- הקיצור- כיף לא רגיל.
פתאום אני רואה אותו מרחוק שוחה אלי, והוא עם מבט כזה... מעורפל.
אחרי כל העקיצות, כל הציניות, הכל, הוא פשוט בא, וחיבק אותי.
שנינו בתוך המים, הכל מסביב נעלם, ונעשה לי חם.
חברה שלי הסתכלה וצחקה לידי. אחר כך היא ספרה לי איך נעשיתי אדומה.
שאלתי אותו אם הוא חולה, שמתי לו יד על המצח, ואותו רגע, שאני לא אשכח שהיה, שלעולם לא יתערפל בזכרוני- נעלם.
עברו 4 שבועות, הוא נפרד מהחברה- לא חברה שלו, תודה לאל.
ואז הוא כמובן פנה לדברים אחרים
"את מי את אוהבת?"
כל היום זה מה ששמעתי. דיברנו באותה תקופה הרבה באסמאמים (ובדיעבד- כבר לא נותנים לי לשלוח אסמאסים בגלל זה, חחח)
שאלתי אותו למה הוא שואל.
ואז באה המכה- "אני חושב שאת אוהבת אותי....כי את נותנת לי הרבה תשומת לב ואת מדברת איתי הרבה, ואת מחייכת כשאת פוגשת אותי"
לקח לי חמש דקות לצאת מההלם, ואז התחילו הדמעות.
פעם ראשונה שאני בוכה בגלל בן.
ולא בגלל משהו שהוא עשה לי, אפילו לא בגלל הישירות שלו, אלא בגלל שאני חשבתי שזה היה הדדי.
כל החיוכים, תשומת הלב, תמיד היה נראה לי שזה בא גם ממנו.
אבל לא.
בסופו של דבר, דווקא אמרתי לו את האמת.
והכעיס אותי שהוא לא ניסה להעליב.
הוא כמעט לא ענה לי באותה תקופה, אבל הבנתי אותו.
ואז הוא טס לחו"ל ובאו הגעגועים.
היה עצוב, מדכא, היה אפור.
בלי שום מטרה, כאילו לחיי אין משמעות.
אבל הוא ענה, לקראת סוף הטיול שלו ואז חזרו הגעגועים, שנשכחו לשבועיים, מפני שלא דיברתי איתו.
הוא חזר, והחומה ביננו, המתח ביננו נשאר.
האמת? הוא נשאר עד היום, אבל ברמה אחרת.
אמרתי לו שאני מתגעגעת אליו, לשיחות איתו, לבדיחות, לטלפונים עד אמצע הלילה.
עכשיו, משעלינו לו', אנחנו באותה כיתה.
איך שמחתי להיות איתו באותה כיתה, לראות אותו כל יום.
כשהוא מחייך אלי, אני מאושרת.
אני מאושרת לפגוש אותו כל בוקר, לדבר איתו.
כשאני מסתכלת עליו, הלב שלי כאילו מתפקע מאהבה כלפיו.
אבל אני יודעת שאני ידידה, ולעולם לא אוכל להיות יותר.
כל אותם רגעים יפים, שנראו בעיני כל כך קסומים, בעיניו היו כאילו לא כלום.
וכשאני מבינה את זה, עומדות לי דמעות בעיניים, כשהייתי כל כך עיוורת, שהיו לי משקפיים ורודים, ומהן ראיתי הכל יפה יותר ממה שהיה באמת.
וזה כל כך מאכזב אותי, לדעת שלעולם לא אהיה יותר...
אוקי, זהו, סיימתי את הפריקה.
עכשיו אני מרגישה מאוד מרוקנת... לפחות זה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
