Seek And Destroy

אני כמעט חודש בלי בן זוג רשמי.

כמעט מיד אחרי הפרידה הגיע גל של בנים שניסו למלא את המקום החסר.

סורי לאכזב, אין שום מקום חסר וגם ממש לא בא לי שמשהו ימלא דווקא אותו, בא לי משהו חדש, פרוע, ספונטני, אומנותי.

בא לי משהו מצורת המבט שלי, אז היה את הדתי שממש רצה, היה את ההוא מהבסיס שעדיין מתעקש, יש את הקצין שעוד לא החלטתי איך לאכול אותו, יש את ההוא שיצאתי איתו לפני המון זמן וממש בא לי לראות לאן זה יתפתח הפעם, והנה הגיע לו החבר של האקס המיתולוגי.

אוקי, נקרא לו ביסטלי, ביסטלי היקר טרח לשמור איתי על קשר ב3 שנים האחרונות שהאקס המיתולוגי התנדף לו.

ביסטלי היקר הוא החבר הכי טוב של האקס המיתולוגי.

ביסטלי, אהב להיכנס איתי לשיחות עמוקות אבל עם דיסטנס מסויים, ואהבתי את זה.

אז ביסטלי היקר!!! איך זה הגיוני שעכשיו אתה מנסה להתנשק איתי?!

הכל התחיל ביום אביב סגרירי ביותר, ביסטלי שלח מסרון ובו הציע להיפגש, נענתי בשמחה ואף הבאתי חברה.

ולפתע פתאום הוא החליט לשלוח גם בלילה הודעה ובה הציע את הדבר היחיד שנזקקתי לו, קצת טבע והמון תובנות.

נענתי גם לזה בשמחה, נפגשנו ולקח לקרח הרבה יותר זמן מבדרך כלל להישבר, דיברנו, חווינו את הטבע, הכל היה ממש נחמד, החלטתי שנלך, הוא לא טרח להתייעץ והגענו לבית שלו.

שמענו מוסיקה בפטיפון שלו ופטיפון זה סקסי לגמרי.

ניסיתי למצוא משהו מעניין בטלוויזיה אך לשווא.

פתאום מצאתי את היד שלו על הירך שלי, אוקי לפני שאספר את הפירוט הבא אתם חייבים להבין משהו, אני שנה וקצת שיניתי את הפרספקטיבה שלי ואת ההתנהגות שלי לכל נושא יחסי אנוש בריאים, אז באותו הרגע חשבתי שזה לגיטימי שאנשים בזמן שהם מדברים הם מתקרבים, אגב זה גם נכון לאותו בן המין.

לאט לאט הוא התקרב יותר ושיחק לי בשיער, בשלב הזה שמתי את הראש שלי על החזה שלו והוא ליטף אותי ושיחק לי בשיער.

אני זוכרת במדיוק שבאותו הרגע חשבתי"בואנה איזה כיף זה ששני ידידים יכולים לשכב ככה במיטה ולהרגיע אחד את השניה בלי צורך מיני או סיפוק כלשהו", כשהוא תפס לי את האצבעות ושילב אותם בשלו כבר התחלתי לחשוד והתחחנתי בלב שלא ינסה לנשק אותי.

אני מודה, באותו רגע זה ממש מה שהייתי צריכה, מישהו שיפגין כלפיי אהבה בלי תנאים ובלי בקשות מיוחדות.

אחרי זמן לא מבוטל שהצלחתי כמעט להרדם הוא ניסה להרים את פניי כלפי הפנים שלו ולזה משמעו אחת-נשיקה.

הזזתי את הראש וביקשתי שיקח אותי הביתה.

אני יודעת שלפני שהוא ניסה חשבתי לעצמי, יאלה בקטנה למה לא, אני צריכה משהו כזה וזה יעשה לי רק טוב.

אז זהו שלא, הוא החבר הכי טוב של האקס הפאקינג מיתולוגי!! איך הוא יכול לעשות דבר כזה.

מה גם שלפני שנתיים בערך הייתי בקטע עם אחד אחר מהחברה, פתאום עלתה למוחי מחשבה שאולי זאת בכלל התערבות על שפתיי, וזה כבר עסק מלוכלך.

למה לעזאזל בסטלי שמכיר אותי כבר 5 שנים מנסה לנשק אותי?

זה כל כך מרגיז אותי.

מה שעוד יותר מרגיז אותי זה שאני יודעת שזה היה עושה לי טוב.

ההתמכרות הלא מובנת הזאת להיות נחשקת ונערצת על ידי בני המין השני אף פעם לא נגמרת.

שנה וחודש של אובססיה מטורפת.

שנה וחודש ששנינו, גם אני וגם הוא לא ראינו ולא רצינו לראות מעבר אחד לשני.

עד שזה התחיל לחנוק, עד שלא הבחנתי בין טוב ורע.

כל שיחה הייתה מפוחדת כל אימרה של הסביבה הייתה מאיימת כל מילה חסרה הרגישה כמו באר חלולה ענקית.

חנוק, מאוס, לחוץ, מפוחד, ככה הוא הרגיש ואני קיבלתי כל מילה כמובן מאליו, ראיתי ולא ראיתי את זה מגיע..

לא חשבתי שהוא זה שילך, מצד שני הוא סבל כל כך הרבה זמן את היחס המעכיר שלי, את הלחץ המטורף מצידי שהוא ילך שהוא כל כך ניסה לרצות אותי.

הוא פשוט עזב את כל החיים שלו בצד והשקיע כל מולקולה בגוף שלו בשבילי, שלא תבינו לא נכון, גם אני השקעתי המון,אבל זאת הייתה אובססיה.

ואובססיה אוכלת אותך מבפנים.

הייתי נושמת את המילים שלו חייה את החיבוקים שלו צמאה למגע שלו.

כל דבר בו הערצתי, ועם זאת היחס שלי הפך לחוץ ולחוץ מרגע לרגע.

המצבי רוח שלי כלפיו היו נואשים לתשומת לב שניתנת ללא הרף, כאילו רציתי כל פעם לבחון אותו מחדש ועוד ועוד עד שהוא ישבר ויתן לי סטירה.

והוא לא נשבר, הוא סיפק כל בקשה שלי, תמיד היה איפה שרציתי מתי שרציתי ידע הכל עליי עד שזה איים להרוג אותו.

הוא התקשר אליי בוכה בכי מר, נבהלתי תחילה וכשהוא אמר את זה שהוא לא יכול עוד קיבלתי את זה כאילו זה הכי נורמטיבי...

הוא לא הצליח לומר את המילים כמו שהן, הלך סחור סחור..

היו צעקות אי הבנות ומריבות בשעת שיחת פרידה הזאת.

בכל השיחה לא בכיתי.

פתאום קיבלתי שיחת טלפון מחברה שהוא רץ לפייסבוק שינה את הסטאטוס לסינגל, מחק כל תמונה שלי וכל תיוג של תמונה ממני ומחק אותי מהפייסבוק.

הייתי בהדחקה יומיים, התקשתי להאמין שאיבדתי בן אדם כל כך יקר.

אבל לא בכיתי, עד שפתאום התחלתי לעכל שזהו, הוא היה רציני, והאגו שלו לא יתן לו לסגת.

קלטתי כמה מגעילה הייתי, כמה עצבים הפלתי עליו, כמו מצבי רוח משתנים.

הוא אמר שהוא לא מסוגל לראות אותי, אני כל כך רוצה לראות אותו.

להסתכל לו בעיינים ולדעת שזה באמת מה שהוא רוצה.

זה כל כך כואב שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה,הוא היה הכל וכלום.

הוא מילא כל חלקיק בגופי ועדיין תמיד הרגשתי ריקה.

זאת אובססיה, רציתי להשטלת לו על החיים, מרב אהבה כבר נכנסתי למשבריםהרזתי כל כך, זה השפיע עליי פיזית.

אני עדיין בסוג של הדחקה, יש בי תקווה עמוק בתוך הלב שהוא יאזור אומץ ונדבר פנים מול פנים, נסגור את זה יפה כזיכרון מתוק.

היו לנו רגעים כל כך קסומים יחד.

אני אפילו לא בטוחה שעדיף שנחזור אולי זה טוב לשנינו כך כי מאז אני מרגישה יותר חייה משום מה...

פתאום חזרתי להיות בקשר עם כל החברים, המשפחה שלי יותר רגועה כשאני בסביבה ובטח גם שלו יותר מתמיד הריי אימו ואחותו אף פעםלא ניסו להכיר אותי ותמיד דחו אותי.

אני יודעת שאם נחזור זה יהיה שונה, אני פשוט יודעת, ניתן אחד לשני יותר מרחב ומקום לנשום אנשים אחרים..

אבל אני לא בטוחה שזה יהיה נכון,בריא.