זו התשובה שלי לשאלה "איך בצבא?".
"תשובה עניינית." כמו שואמרים.
להתחשב בחרא אוכל, הארוחת בוקר בשעה שלא שווה לקום בשבילה, הפרשים של 6 שעות בין ארוחה לארוחה- ככה שאם אתה רעב, תמות, כמעט ואין שתייה. כל אלה מובילים למצב שבו אתה צריך לבזבז כסף בשק"ם, וכל זה 11 וחצי ימים בשבועיים. 5 ימים בחודש יש בית, וגם הסופי שבוע נשרפים על כלום,אתמול למשל לא הכניסו אותי למקום שתכננתי עליו כבר מלפני שובעיים.
"אבל אמרו לי שהכניסה מגיל 19." -"לבנות.".
"מה? זה לא חוקי, מה זה פה נירנבגר?! אני אפתח פאב ואני אדאג שהחברים הכפריים שלך לא ייכנסו בן זונה.".
בסוף מצאנו את עצמינו יושבים באיזה פאב באיזור, החבר'ה נהנו - אני לא!
גם בבסיס אין כמעט בנות, ובאזרחות אותו דבר, יתנקתי קשר עם כל הידידות שלי כמעט, וסופי שבוע מדכאים, זה מוסיף עוד דכאון כחוזרים לבסיס. והשמירות... זו השעה לבד שכל מה שהדחקת צף.
"דוקטור, יש לי שביזות יום א'". -"אבל היום יום שלישי." -"אני יודע, יש לי אותה כל השבוע.".
אבל היי...
בניגוד לחברים שלי שעושים יומיות או חמשושים על בסיס קבוע, יש גם אחד או שניים שסוגרים קצת יותר. מעולם לא סגרתי יותר משתי שבתות.
אני משרת שעה וחצי נסיעה מהבית, מזל שאני לא באילת או רמת הגולן.
מעולם לא שברתי יד או רגל, אני לא נמצא בסיכון גבוה מבחינת שירות.
עוד שבועיים יהיה לי דלקן.
אני עדיין מסוגל ללכת, לדבר, לראות, לשמוע - אמור להיות יתרון בלהתחיל עם בחורות, לא יודע למה זה לא עובד.
ובקרוב אולי אצא לקק"צ, אני יודע שהתלוננתי על התנאים, אבל שווה חצי שנה של קריעת תחת ועוד שנה בקבע בשביל להכיר אנשים חדשים, להשיג תפקידים טובים יותר ותנאים טובים.
אתמול הגעתי למצב שאני מרגיש כמו תייר בעיר של עצמי:
"אתה יוצא מהקניון הזה, ויש ממול עוד קניון, ממש מעבר לכביש, איך שתצא תראה אותו. שם יש את החנות.".
"מאיפה לעזאזל הגיע הבניין הזה?".
"מה?! מתי סגרו פה את הכביש?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
