מי היה מאמין, אבל בלוג ההומור-אקטואליה-פוליטיקה שלי הפך להיות בלוג יומן אמיתי, מעפן כזה...
בפעם האחרונה שעניתי על השאלה "מתי בכית פעם האחרונה?" התשובה שלי היתה, מזמן.
אבל בפעם הבאה שתשאלו אותי, אני אגיד "אתמול" או "לפני שבוע".
וזה לא מתוך דכאונות, אין אצלי את הפונקציה הזאת בגוף, זה גם לא כי נמאס לי מהחיים, זה בדיוק להיפך, אני אוהב את החיים, אני פשוט חושב יותר מדי על הסוף.
-"לשכת גיוס ב"ש שלום."
-"שלום, רציתי לדעת כמה זה ללילה?".
-"סליחה.".
-"בעצם, לא ללילה, רק לשעתיים.".
-"על מה אתה מדבר?".
-"על שום דבר, רק רציתי להגיד לכם שאתם זונות".
אם היה לי את האומץ ו/או טיפשות (לא שיש הרבה הבדל בין השניים) היתי מתקשר לשם באמת ועושה את זה.
במשך קרוב לשלושה שבועות, אני מחכה בקוצר רוח לתשובה מחמ"צ אחרי ששלחתי להם בקשה לשירות בחיל.
כולי מבסוט מעצמי שסוף-סוף תפסתי יוזמה ושלחתי להם בקשה, אבל עדיין האי-ודאות של ה-97 עופפת אותי.
72 ומטה, נולדת עם זה, תמות עם זה.
97, נולדת עם זה- תמות.
כבר עשרות פעמים איימו עלי ש-97 הוא הכביש המהיר ליחידה קרבית, אלא אם אתה במודיעין.
לפני שבוע בערך, קצת פחות, הרמתי צלצול לחיל מודיעין ושאלתי אותם אם התקבלתי (אחרי כמה מיונים שאני לא ממש יודע אם מותר לדבר עליהם)- לא.
הם אמרו שאם אני רוצה לשרת בחיל, אני צריך לשלוח קורות חיים שכוללים בהם ציונים... אם לא היתי יודע שהם ישרפו את המסמכים שלי אחרי שהם ייראו נכשל במתמטיקה 006, ושאין לי שום מורחב שהוא מחשבים או ערבית, היתי רץ לעשות את זה.
לא נפלתי עדיין.
התקשרתי ללשכת גיוס לשאול שאלות בקשר אל המנילה, מסתבר שאני צריך לקבל אותה בקרוב, ו... שהאפשרות של חמ"צ ככל הנראה תיהיה אופציונלית.
כולי מקפץ לי משמחה, קם בכל בוקר לבדוק את המייל שלי, אולי קיבלתי תשובה, עד שהיא הגיעה.
זה היה משהו כזה:
"אחרי בירורים עם לשכת הגיוס, לא נוכל לגייס אותך... תמות...".
כוס אמא של לשכת הגיוס! יכולתי להיות חוקר טוב, ואני עדיין אתעקש על זה! מישהו צריך להביא סדר, אחרי שהבנתי שחכמה זה לא הצד החזק שלי, שאיפה לסדר היא מה שנשאר לי.
אבא שלי תמיד מנסה להרגיע אותי כשהוא אומר "לא קרה שמישהו קיבל משהו שהוא לא רצה...".
את זה אתה אומר כי:
התגייסת עם פרופיל 45.
אישתך התגייסה בתור אישה, ככה גם שתי הבנות שלך והבן הראשון שלך לא פחד להגיע לאן שנתנו לו.
אני מעדיף להקשיב לעצה של אבא מאשר לשל אמא "לא כל מי שמגיע לקרבי מת."- עם המזל שלי...
אני לא מבין את זה!
מגיל 0 אני מנסה לשמור על עצמי רחוק מצרות וכמה שיותר בריא ושלם.
אני לא מעשן, לא הולך מכות ואפילו משתדל שלא לריב עם אף-אחד שנראה לי קצת 'גדול' ואני נוסע בדיוק לפי מה שכתוב על התמרורים, וכל זה בשביל להגיע למצב שבו יישלחו אותי להתחסל איפשהו.
אני לא מבין גם את אותם חברים שלי, שבגלל תנאים כאלה ואחרים לא יכולים להגיע למצב הזה והם מתלוננים "הלוואי והיה לי פרופיל גבוה.", "הלוואי ולא היתי בן יחיד". תשתקו! אתם מקבלים עכשיו את המתנה הכי גדולה בחיים: את החיים עצמם!
עכשיו אני רק צריך לחכות למנילה או לנסות את מזלי במודיעין.
ההורים שלי חושבים שהשתגעית, הם בטוחים שאני תנאטופוס, לא שהם יודעים מה זה, אבל אם הם היו מכירים את הביטוי הם היו משתמשים בו.
ובנימה פסימית (לשם שינוי) זו, אני אסיים בזה: אם תנאטופוביה (פחד מהמוות) היא בעיה נפשית, כנראה שאתה חייב להיות מטורף כדי להיות שפוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
