אז איך עבר השבוע הראשון שלי כרכוש צה"ל?
אז ככה, אני עד עכשיו מת מעייפות אז תתעלמו משגיאות כתיב.
בה"ד 13, כמו שייטת 13, רק בלי השייטת.
אחרי שרשרת החיול הארוכה והאינסופית, אחרי שדחפו לי ברזלים לשיניים, אחרי שעשו לי בדיקת DNA באמצעות דקירה באצבע ושפשוף האיזור הפצוע על בריסטול מחוספס, הגיע החלק שלו חיכיתי חצי שנה- קצין המיו, בפעם השנייה.
הפעם לא אמרו לי "חכה לבקו"ם", כי הפעם כבר היתי שם.
היתי בטוח שאני אכנס והוא יישאל: מתן, אתה הולך לתותחנים או לשריון.".
כבר הכינו אותי מראש להגיד "לא מתפנה!".
הכנתי את הנימוקים למה ככה ולמה ככה.
היתי בטוח שהכי טוב שיהיה זה זה:
"מתן אתה הולך או לתותחנים, או לשריון, או למ.צ.".
"אני רוצה מ.צ?".
"אני לא חושב שהבנת, לצבא יש צרכים. צרכים בתותחנים, צרכים בשריון, צרכים במ.צ.".
"נו, כן, אני רוצה מ.צ.".
"אף-אחד לא שואל אותך מה אתה רוצה! זה צבא פה!".
בסוף פשוט נכנסתי והוא שאל "איפה אתה רוצה לשרת?".
"מ.צ".
"חכה בחוץ".
אחרי חצי שעה של המתנה.
"לך לאפסנאות, אתה במ.צ".
אחרי כל שרשרת החיול הארורה, נאלצתי להישאר יום שלם בבקו"ם יחד עם עשרות סרבני פינוי, כאלה שהיו במעצר בקו"ם ועעכשיו בטחים שאוטוטו יפנו אותם למחנה 80, טירונות ג'ובניקים, אנשים שהיו קרביים והורידו פרופיל, ועוד כמה חרטטנים כמו הבחור ממוד"ש .. שהיה במוד"ש והוא מנסה לחזור "יש שם קטע כזה שמפילים אותך ואתה צריך לקום על הרגליים וככה עשרים כאלה. ואתה מישהו עושה את זה, ואתה נופל איתו, הוא כמו אחיך. אתה מבקש אישור מהמפקד לעשות איתו את העונש.
כן בטח.
היה גם אחד מהנדסה קרבית אני זוכר, אני לא זוכר אם הם באו מהנסדה או חיכו לטירונות הנדסה.
ועוד צנחן שהוריד נפשי.
הבקו"ם שמעמם. כולם מחכים שיפנו אותם, היו שם כאלה שבועים,כמעו בכיתי שחשבתי שאני הולך להישאר שם כל-כך הרבה עד הטירונות.
היתי מתפגר.
מה שכיף היה, לראות כל-כך הרבה צבעים של מדים... (הרבה כולה זית, חאקי ואפור של מג"ב.)- אבל עדיין כיך לראות את השילוב הזה, היה חסר כחול כדי שזה יהיה מושלם.
למחרת היתי בתורנות מטבח, היה סבבה.
קצת לעבור עם מגב על המים במבטב, ולקרצף את המקרר (מכולה קפואה)- ממש כיף!
באותו יום לקחו אותי ועוד כמה חבר'ה לקחת את השקים שלנו מהאפסנאות.
כולם שואלים את המפקדים אותם שאלות:
מתי מפנים אותנו למחנה 80?
לאן יפנו אותנו?
המפקדים לא יודעים, או עושים כאילו, אני היחיד שהפתיע בשאלה "מתי יצא האוטובוס לבית ליד?".
התשובה הגיע מהר: שעה אחר-כך הגיע אוטובוס עם קצין מיון עצבני.
"זה האוטובוס לבית ליד, בין נתניה לחדרה, חצי שעה נסיעה מכאן. את הולכין בה"ד 13, טירונות משטרה צבאית, ממנה תוכלו להמשיך למגזרים...."
הקטע הוא שחייבים להסתכל למעלה, אסור להסתכל לו בעיניים.
כמו לכולם...
הותר להעלות פלאפונים לאוטבוס, כולם בוכים הלורים שהם הולכים לבה"ד 13, חוץ ממני.
מחויך, מבסוט, מוציא טלפון "אבא אני בדרך לבה"ד 13."
כל הטירונות אנחנו מחוייבים להסתובב עם כומתות על הראש.
הסמל: הגעתם לבה"ד 13, בסיס ההדרכה של המשטרה הבצאית. שיא המשמעת בצה"ל!".
אסור לחייך, וחייבים לעמוד ולבשת בצורה אחידה, ומאד מסויימת, לעיתים זה חצי שעה בשמש.
ואני בכלל כלב טוב, עושה הכל, מצייט, מנומס, ממושמע, מורעל, חדור מוטיבציה.
"למצ"ח מגיעים הטובים ביותר."- כך אמר לי מפקד תחנת משטרת אשדוד ביום שבו עבדתי/החלפתי אותו.
המשפט הזה חקוק אצלי בראש, וזה מלווה אותי בכל הטירונות.
כבר השארתי רודם ממש טוב על המפקדים, אין מפקד שלא יודע מה השם שלי, וגם כשאני עושה טעויות לא צועקים עלי, אני כנראה החייל הכי טוב... כרגע... יום ראשונים מגיעים עוד חיילים והתחרות על הטוב ביותר רק תהיה קשה יותר.
בית ליד- נעים להכחיד.
אני וכמה חבר'ה התחלנו לקרוא למקום ביסל"ר: בית ספר לרשע.
בסיום הטירונות, ההשבעה בכותל (אני לא יכול לזה) משאירים את הלב מאחורה ובמקום זה מקבלים כומתה כחולה וסיכה... וזה שווה את זה...
עד אז...
אני אחלום למצ"ח.
אגב, מחר השינוי הקיצוני של הבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
