†Swine Influenza†

We are not in Ashdod anymore...

זה בערך המילים הראשונות שיוצאות לנו מהפה כשאנחנו יורדים מהאוטו, חנינו ממש ליד פארק עם שביל אופניים שסומן בצהוב.

"גושדניה..." הסביר קובה העיראקי, "אנחנו בארץ גושדניה, במחוז תל-אביב.

"ומחפשים את עיר האיזמרגד." השלים אותו אמפנדס הארגנטינאי הנכה.

"מה איבדנו שם?" שאל פתאום גפילטע.

"את המוח שלך..." הסביר לו קובה, "ועוד כמה דברים.".

"יהיו שם כוסיות? שאל קוזונאק.

"גם..." הסברתי לו. "אני מקווה, אבל אנחנו הולכים לשם בשביל למצוא לך נשמה.".

"יש לי נשמה!".

"אין לך!".

"יש לי!".

"אם היתה לך נשמה היתה נעלב כשהיתי אומר שאין לך נשמה.".

"אבל אני נעלב," אמר הרומני בשיא האדישות.

"באמת?".

"לא.".

"ומה אני צריך משם?" שאל פתאום העיראקי.

"כבוד...".

"מה? אתם לא מכבדים אותי?".

"אנחנו, כן. אתה פשוט לא יודע לכבד כלום, לא יודע לקבל סמכות...".

"חבר'ה, הפסיכי מתקשר, מה להגיד לו?" אמר הפולני והוציא את הטלפון מהכיס.

"אני כבר אמרתי לו שאני רואה סרט עם הורים," התחיל העיראקי להנחות "תגיד לו שאתה כאן, אבל-".

"הלו... כן... אנחנו כאן בארץ עוץ..." בינתיים סימנו לו עם הידיים שלא יגיד שאנחנו כן, בטח שלא קובה. "אני, הרומני, ההונגרי, הארגנטינאי והעיראקי.".

"לא!" צעק העיראקי.

"כי לא היה מקום באוטו...".

"מפגר!".

"מצטערים...".

"טומטם, מה אמרת לו את זה? יכולנו... אידיוט! עכשיו בגללך אני יצאתי עוד יותר אידיוט.".

וכך הלכו להם חמשת האשדודים על השביל הצהוב, כששניים מהם רבים על מה הפולני היה צריך להגיד בטלפון... כך הלכו להם, הרומני מחפש אחר נשמה, הארגנטינאי אחר טאקט ומערכת בריאותית תקינה, ורגליים ישרות. העיראקי חיפש יכולת לקבל סמכות מעליו הפולני ככל הנראה חיפש מוח, או משהו בסגנון... ואני, אני עדיין לא בטוח מחיפשתי שם... אולי רק מקום 'לדוג'.

הנה אני יושב כאן לבדי,

וחכה בכף ידי

קפוא כמו קרפד רעב כמו זאב

והראש שלי כואב.

היתי צריך להיות בבית עכשיו

אני מוצא את עצמי מת מרעב

לא תפסתי אפילו מדוזה אחת

לעולם לא אצא לדוג שוב.

עם 15 שקל דלק, ו-20 שקל בירה

אני מתלונן כמה נורא

צריך לזרוק רשת במקום לחכות, אבל אם תעז אולי תקבל מכות

לעולם לא אצא לדוג שוב.

לעולם לא אצא לדוג, כמה זה נשמע עצוב.

אני עכשיו מדבר אל לכאן עוד אשוב

לא למדתי שום לקח חשוב.

כנראה שאצא לדוג שוב.

זורקים את הרשת מקווים או שאתה ממתין.

בקצב הזה לא אתפוס דולפין

אומרים שהם במים העמוקים

באים כרישים חוטפים את הדגים

חייב לקוות לעוד קצת מזל

עד עכשיו לא תפסתי כלום בכלל

אפילו מדוזות כבר לא באות, כל מה שיש זה בירות קרות.

לעולם לא אצא לדוג שוב.

לעולם לא אצא לדוג, כמה זה נשמע עצוב.

אני עכשיו מדבר אבל לכאן עוד אשוב

לא למדתי שום לקח חשוב.

כנראה שאצא לדוג שוב.

לא, לא, אני לא אצא לדוג יותר, עדיף לחפש מה יש בסופר, או באינטרנט, אולי אנסה ברכית דגים... על מי אני עובד עוד שבועיים אני שוב כאן.

"טוב, אז אם אתה כל-כך רוצה הביתה, תקיש בנעליים ונחור לאשדוד", הסברתי לארגנטינאי.

"אבל גולאש?".

"נו תקיש כבר!".

"אבל גולאש!".

"אתה היחיד שיכול להחיזר אותנו הביתה.

"אבל אני נכה.".

100 שנה?! 100?! את גוש קטיף לא החזקנו כל-כך הרבה זמן והחזרנו, הגיע הזמן להחזיר את גוש דן! (כמובן אחרי שנקבל את 3 השקל שלנו בחזרה).

100 שנה עיר שהתחילה בדיונת חול ועיסקה של 3 שקל, ואיפה היא היום, מרכז החיים, המתירנות, הרעש, הזוהמה וכל הזבל הארצישראלי...

אין לי סימפטיה לשום דבר שנמצא בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת!

אין לי סימפטיה
לאנשים שנמצאים בתל אביב
אין לי סימפטיה
לאנשים שגרים בתל אביב
אין לי סימפטיה, אין לי סימפטיה

אין לי סמיפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר מייאשת
מלאת פיח מבאסת
איזו עיר מטופשת

אין לי סימפטיה
לאנשים שחיים בתל אביב

אחי: "אני לוקח לך את הרומנגראפי".

אני: את ה-מה?

אחי: את הרומנגאפישלואלסעמבאשיר.".

אני: אה?

אחי: נו את החוברת קומיקס שמבוססת על הסרט של ואלס עם באשיר, אני לוקח אותה.

אני: אההה, הקומיקס, אז למה לא אמרת קומיקס... בקשה.

אחי גר כבר כעמט עשור בגושדן, אחותי גרה תקופה מסוימת בירושלים, (דוברת ירושלמית חלקית) אבל כיום גם היא גושדנית.

אח בגבעתיים, אחות בר"ג, לאט-לאט אני מתחיל ללמוד את השפה, השפה הגושדנית. אני אוהב את הדרום, משרת בב"ש, וגר באשדוד. דובר דרומית-אשכנזית עם ניב אשדודי, אין לי שום סימפתיה למקום המכונה גושדן, בו נמצאת ת"א, מרכז הזבל הארצישאלי האמנם...

גושדן.

שפה שונה.

מנטליות שונה.

אנשים שונים.

זה ממש לא הדרום.

We are not in Kansas anymore

כבר קיללתי את האיזור במיוחד את תל אביב במשך שנים.

מלבד היותה מרכז הזבל הארצישראלי, היא גם מרכז תרבות (במובן מסוים) יש בה הכל, אני חושב. לטוב ולרע... יותר לכיוון הרע, אבל גם את הטוב במיעוטו.

הרומן הכי מוצלח שלי היה עם בחורה גושדנית, האשודיות לא ממש... לא יודע איזו מילה אני מחפש אבל הם מאכזבות.

הרבה רוסיות ולכולן רק חברים רוסיים או בבונים שחורים.

אולי אחרי 100 שנה הגיע הזמן להסתכל על המקום בדרך קצת שונה.

אני עד לא בטוח אם רק באשדוד אתה יכול לעשות תאונה בגלל מפגר שעומד באמצע הצומת ויורד לקנות פיצוחים.

"אתה באמת מאשדוד? אתה נראה יותר איזור תל-אביב.".

בתיכון אנשים היו בטוחים שהיתי מושבניק, בגלל איך שהיתי מתלבש, כפרי ופשוט.

מאז שהתגייסתי אני לובש רק מדים ובגדי ערב, "אתה נראה מאיזור המרכז... וזו אמורה להיות מחמאה.".

אז אולי כדאי לנצל את העבודה שאני נראה כמו אחד מהם וללכת לקרוע את הגוש!

יש מקום שאני מקלל, מאז שאני קיים

היום שמח להפתיע, התהפך העולם.

נוסעים לוגשדן, אולי זה יהיה מסוכן.

כן, נוסעים לגושדן.

הנה אני בא.

אנחנו נוסעים לגושדן; בכבישים רק תזהר

כולם מדברים על איכות הדברים, אולי באמת האנשים טובים יותר

נוסעים לגושדן, לעשות לנו חג.

נקרע את גושדן,

אם אתה שותה על תנהג!

כשלעיר הגדולה נגיע, מקומי אותנו יברך

וכל הנשים עוד ייבקשו, שנלמד מה שהן לא יודעות איך.

נוסעים לגושדן, בנות ובירות קרות

נוסעים לגושדן,

הכל הן כבר יודעות.

וכשתגיע לשם יקללו אותך, מבחינתם את דרומי מפגר.

בשבילם אתה סתם, רק עוד איזה ערס מטומטם.

לפחות המוסיקה שם טובה יותר.

אז נסע לגושדן, אבל תהיה בעיה.

אז נתברבר בגושדן, כי שם אין חניה.

יש מקום שאני מקלל, מאז שאני קיים

היום שמח להפתיע, התהפך העולם.

נוסעים לוגשדן, אשתולל שם קצת.

כן, נוסעים לגושדן.

הנה אני בא.

אז אחרי 19 מתוך 100 שנה שהמום קיים אני רק מקלל אותו. הגיע הזמן לתת לו צ'אנס להרוויח את היחס החביב שלי... או שאולי אני אתחרט על זה?

סיימתי את הבלאדי קורס.

יצאתי לפאקינג רגילה, שיומיים ממנה נגנבו לי על "רענון נהיגה"- כדאי לך שחוסך לך המון זמן בעתיד, באזרחות.

היו לי יומיים שבהם הרגשתי לראשונה, וכנראה גם לאחרונה בחיי מה זה יומיות.

את שניהם ניצלתי בלשבת בעזריאלי כמו ג'ובניק אמיתי, מה שכנראה לא ייצא לי לעשות יותר בקרוב... אני הולך לשרת בדרום.

תל-אביב, זה פאקינג מקום מוזר. וכר אמרתי את זה הרבה פעמים, אבל כל פעם שאני עובר שם אני מגלה שהוא מוזר ופלצני אפילו יותר מבפעם הקודמת.

אני שוטר צבאי מהדרום מטייל האיזור הצפוני הזה ומתחיל להרגיש רעב.

עוצר שם בדוכן של רולדין, רואה סופגניות מגרות עם ציפוי שוקולד ופצפוצים.

ישר שלפתי את הארנק, ניגשתי על המוכר ושאלתי "מה יש בתוך זאת?" והצבעתי על הסופגניה עם הציפוי שוקולד והוסיכות שוקולד שעליה.

...

לאחר מכן אני ממשיך להסתובב לי בקניון בחיפוש אחר השירותים...

היום השני היה רגוע יותר.

ישבתי והשתמשתי בשובר ארוחה חינם במקדונלדס שקיבלתי- מתי עוד ייצא לי להשתמש בו?

שולחן לידי ישבה חיילת. לא ראיתי מה היתה היחידה שלה כי השיער שלה היה מפוזר והסתיר אותו, היא נעלה נעלי אולסטאר עם גרביים עם פסים ורודים.

לא פניתי אליה בכלל, פשוט ראיתי שהיא קלטה את המבט שלי והתחילה לשבת באי-נוחות, עוברת לישיבה מזרחית על הכסא כדי שלא אראה את הנעליים שלה.

עדיין לא פניתי אליה-אכלתי, וגם היא אכלה, לא רציתי להפריע לה או לעצמי.

אם היא תסיים לאכול לפני שיהיה לה לבריאות ושתלך מכאן כמה שיותר מהר, אם אני מסיים קודם...

כמובן שאני סיימתי קודם, כי מה לעשות בנות זה דבר איטי, חיכיתי שהיא תסיים את שלה ואיך שהיא קמה היא חייגה אל מישהו. לא הפרעתי בשיחה, אולי בכל זאת אוותר.

לא ענו לי-היא נתקה.

"סליחה, אתה מהקריה?".

"כן.".

"את באה לפה הרבה?"

"ככה-ככה..."

"והנעליים זה מפה?".

"אמממ..." בקטע הזה היא הססה קצת. "לא.".

"זה מהבקו"ם?".

היא לא ענתה... היא פשוט היתה בשוק.

"תזהרי פעם הבאה.".

"כן. בטח, אני לא היתי בבסיס היום, היתי בתל-השומר, בגלל זה אני ככה, לעולם לא היתי נכנסת לקרייה ככה.".

לא הבנתי את התירוץ המטומטם, אבל שיהיה. גם לא באמת התכוונתי לכתוב את הפרטים שלה, כי אין לי פנקסי דוחות ובכלל לא היה עלי נייר, וזה גם לא התקפיד שלי.

לעזאזל! כוח זה דבר משחיט. אבל זה פועל גם לטובה, הצלחתי להכניס חבר שלי (בן 18) למועדון של בני 19+/חיילים ככה לפני שבועיים.

(פשוט לדבר בקול ליד המאבטח) "אתה שם לב שהיא עוד לא התגייסה והיא לא בת 19 ואותה הכניסו ואותך לא. זה עילה לתביעה על רקע מיני, ואני שוטר צבאי, היתי במספיק משפטים ואני מכיר מספיק עורכי דין שיזיינו את המקום הזה, ובכלל אם כשהשופט יידע שמעשנים פה, המקום הזה שרוף.".

המאבטח הגיב ב: טוב כנס.

לסיכום: עברנו נהיגה מונעת (רענון נהיגה), נתקלנו באיזה פרענק פלצני שמוכר לי קללות, בבחור שמדבר על עצמו בלשון נקבה (או בחורה על טטסטורון כבד) ועוד כל מיני.

אז זכרו ילדים (חיילים): אתם לא יודעים מי מאתנו מסתובב עם פנקס דוחות ומצב רוח רע, אז פשוט אל תעשו שטויות.

ראיתי עיר, בעצם חור.

לשם שינוי לא אכתוב היום על הקורס או על הצבא, אכתוב על נושא ישן נושן שהעליתי בעבר כמה פעמים.

תל אביב!

אתמול היתי צריך לפגוש ידידה שלי שגרה בגבעתיים, רק פעם אחת נסעתי כל-כך רחוק לבדי וזה היה כאספתי את אחי מהבית הישן שלו בר"ג (כפר נוסף שתיכף אדבר גם עליו).

אחרי שנכסתי לת"א, ונסעתי, נסעתי, נסעתי, בסופו של דבר טעיתי בדרך בה היתי אמור לנהוג, ומצאתי את עצמי יותר מהר במקום בו היתי אמור להיות: גבעתיים.

עכשיו היתי צריך למצוא מקום לעצור בו כדי לטלפן אליהל שאול איפה היא.

נכנסתי לרחוב חד סיטרי, החניה תפוסה משני הצצדים, אז אני ממשיך לסוע מקווה שעד סוף הרחוב יהיה מקום לעצור, וחשוב מזה להסתובב.

עוד לא יצאתי מהרחוב ואני נתקל בשלט "עריית תל-אביב-יפו.".

אהההה!!!!

מי המטומטם שהנדס את העיר/ערים הזאת/האלה??????!!!!!

הצלחתי להסתדר איכשהו, בלי פרסות או כיכרות ומצאתי את עצמי בקניון גבעתיים...

מאוחר יותר.

נסעתי לבית אחותי בכפר/מושבה/יישוב קהילתי קטן וחביב שנקרא רמת-גן.

ושוב אני מוצא את עצמי מחפש את הפנייה הנכונה ומבין שפספסתי אותה, הגושדנים הדפוקים האלה מעולם לא שמעו על פרסה, כי בכל חור אתה נתקע בזה

(n), זה אמור להראות בערך ככה - איסור פרסה.

בסוף הגעתי לבית של אחותי.

מאוחר יותר.

היתי צריך לאסוף את חבר שלי וחברה שלו מהבית שלה בת"א, והיא גרה ברחוב שיש עוד שלושה רחובות באותו השם באותו איזור, עד במצאתי את המקום יכולתי לירות בעצמי.

אתה רואה שלט עליו כתוב שם של רחוב, כנראה הרחוב שאותו אתה צריך, אבל העצים שהעירייה המזדרגגת תקעה שם מסתירים לך, אז אתה יושב על הנתי שפונה לאותו רחוב כדי להטיב לראות ו...

זה לא הרחוב הנכון, זויינת! אתה חייב לפנות כי לוחצים מאחוריך ואתה כבר בנתיב, והנתיב שממשיך ישר תפוס.

לא נורא נפנה ונעשה פרסה בסוף הרחוב.

אין פרסות בגושדן!!!

אחרי כל-כך הרבה התברבריות שיכלו להיפתר בפרסה אחת, הגעתי הביתה ב4 וחצי לפנות בוקר.

המסקנה שלי:

בבחירות הבאות באשדוד לסרי לוקח, כנראה, מה שואמר שלכאורה לצילקר לא יהיה מה לעשות.

לא!

גושדנים יקרים, על מנת לפתור את בעיית התעבורה המחורבנות שלכם תבחרו את צילקר לראש אחת מהערים/כפרים/מושבות/קיבוצים/יישובים קהילתיים קטנים וחביבים שלכם, הוא יסדר לכם כיכרות, מקומות לפרסה, מה שתרצו, חניות בחינם!!! רחובות דו-סטריים עם שני נתיבים.

אשדוד מחליפה ראש עיר - ד"ר לסרי.

תל-אביב מחליפה עיר - צילקר.

הרעש שוב צונח כאן בשמי הערב.

והכבישים- צואה, כמו לול תרנגולות.

ושמש אדומה ת'פיח מחממת

של הרחובות המזורגגים שבא לבכות

ראיתי עיר, בעצם חור

והיא עולה בשלל צבעי הקשת

למרות שהכל בה צבוע בשחור

ראיתי עיר, בעצם חור.

הנה זוחל קבצן מסמטאות בחושך

המבשר כל הזבל בשכונות

ומול פניו הוא מבקש, תיתן לו שקל

פתאום נפקחו עיניו מהקללות

ראיתי עיר, בעצם חור

והיא עולה בשלל צבעי הקשת

למרות שהכל בה צבוע בשחור

ראיתי עיר, בעצם חור.

כן השיר טעון שיפור, אבל למי יש כוח עכשיו

בדממת אשמורת אחרונה נושמת,
ובקטיפת שחקים רסיס אחרון מחויר,
אך שחר כבר כיפת זהב שלה אודמת
למגעו החם, הרך של אור צעיר.

באמת שלא היה לי כוח

*זו הפעם הראונה שאני מכניס את התגית "שחרור קיטור"

ליל חמישי-שישי האחרון היתי במה שנקרא "לילה לבן בת"א".

חחח על איזה לילה לבן הם מדברים אני לא יודע.

העיר המחורבנת הזאת שחורה גם ביום, אז באים לי עם "לילה לבן"

שתי ניידות משטרה מפטרלות בנמל, מאבטחות.

זה מוזר לי לראות מקום מלא באנשים פתאום שתי ניידות, הדבר הראשון שעולה לך בראש- קרה משהו.

זוג מגפיים בודד נשען על איזה עמוד, לא רחוק מהמקום בו עמדו השוטרים.

"זה שייך למי שמת."...

מלבד זאת ראיתי משהו שהצית את זכרוני.

אימואים!

הרבה זמן לא כתבתי על הטמבלים האלה, כאילו שהם נכדחו מהנוף של אשדוד.

אבל לא מהעיר השחורה.

שמה הם ממש מתאימים לכל הסטראוטיפים- פריקי. (ואחרי זה אומרים שהכל שטויות וזיבולי שכל)

בכלל עיר מוזרה ואנשים מוזרים, הכלבה של אחותי פשוט חירבנה באמצע המזח.

פשוט עצרה ו-טראח שחררה את כל המאגר שהיה לה.

יש את החוק הזה שצריך לאסוף אחרי הכלב שלך- אתם מבינים העיר מספיק מחורבנת אז לא צריך להוסיף.

ועכשיו אני שוב כאן בדרום הנחמד שלי.