We are not in Ashdod anymore...
זה בערך המילים הראשונות שיוצאות לנו מהפה כשאנחנו יורדים מהאוטו, חנינו ממש ליד פארק עם שביל אופניים שסומן בצהוב.
"גושדניה..." הסביר קובה העיראקי, "אנחנו בארץ גושדניה, במחוז תל-אביב.
"ומחפשים את עיר האיזמרגד." השלים אותו אמפנדס הארגנטינאי הנכה.
"מה איבדנו שם?" שאל פתאום גפילטע.
"את המוח שלך..." הסביר לו קובה, "ועוד כמה דברים.".
"יהיו שם כוסיות? שאל קוזונאק.
"גם..." הסברתי לו. "אני מקווה, אבל אנחנו הולכים לשם בשביל למצוא לך נשמה.".
"יש לי נשמה!".
"אין לך!".
"יש לי!".
"אם היתה לך נשמה היתה נעלב כשהיתי אומר שאין לך נשמה.".
"אבל אני נעלב," אמר הרומני בשיא האדישות.
"באמת?".
"לא.".
"ומה אני צריך משם?" שאל פתאום העיראקי.
"כבוד...".
"מה? אתם לא מכבדים אותי?".
"אנחנו, כן. אתה פשוט לא יודע לכבד כלום, לא יודע לקבל סמכות...".
"חבר'ה, הפסיכי מתקשר, מה להגיד לו?" אמר הפולני והוציא את הטלפון מהכיס.
"אני כבר אמרתי לו שאני רואה סרט עם הורים," התחיל העיראקי להנחות "תגיד לו שאתה כאן, אבל-".
"הלו... כן... אנחנו כאן בארץ עוץ..." בינתיים סימנו לו עם הידיים שלא יגיד שאנחנו כן, בטח שלא קובה. "אני, הרומני, ההונגרי, הארגנטינאי והעיראקי.".
"לא!" צעק העיראקי.
"כי לא היה מקום באוטו...".
"מפגר!".
"מצטערים...".
"טומטם, מה אמרת לו את זה? יכולנו... אידיוט! עכשיו בגללך אני יצאתי עוד יותר אידיוט.".
וכך הלכו להם חמשת האשדודים על השביל הצהוב, כששניים מהם רבים על מה הפולני היה צריך להגיד בטלפון... כך הלכו להם, הרומני מחפש אחר נשמה, הארגנטינאי אחר טאקט ומערכת בריאותית תקינה, ורגליים ישרות. העיראקי חיפש יכולת לקבל סמכות מעליו הפולני ככל הנראה חיפש מוח, או משהו בסגנון... ואני, אני עדיין לא בטוח מחיפשתי שם... אולי רק מקום 'לדוג'.
הנה אני יושב כאן לבדי,
וחכה בכף ידי
קפוא כמו קרפד רעב כמו זאב
והראש שלי כואב.
היתי צריך להיות בבית עכשיו
אני מוצא את עצמי מת מרעב
לא תפסתי אפילו מדוזה אחת
לעולם לא אצא לדוג שוב.
עם 15 שקל דלק, ו-20 שקל בירה
אני מתלונן כמה נורא
צריך לזרוק רשת במקום לחכות, אבל אם תעז אולי תקבל מכות
לעולם לא אצא לדוג שוב.
לעולם לא אצא לדוג, כמה זה נשמע עצוב.
אני עכשיו מדבר אל לכאן עוד אשוב
לא למדתי שום לקח חשוב.
כנראה שאצא לדוג שוב.
זורקים את הרשת מקווים או שאתה ממתין.
בקצב הזה לא אתפוס דולפין
אומרים שהם במים העמוקים
באים כרישים חוטפים את הדגים
חייב לקוות לעוד קצת מזל
עד עכשיו לא תפסתי כלום בכלל
אפילו מדוזות כבר לא באות, כל מה שיש זה בירות קרות.
לעולם לא אצא לדוג שוב.
לעולם לא אצא לדוג, כמה זה נשמע עצוב.
אני עכשיו מדבר אבל לכאן עוד אשוב
לא למדתי שום לקח חשוב.
כנראה שאצא לדוג שוב.
לא, לא, אני לא אצא לדוג יותר, עדיף לחפש מה יש בסופר, או באינטרנט, אולי אנסה ברכית דגים... על מי אני עובד עוד שבועיים אני שוב כאן.
"טוב, אז אם אתה כל-כך רוצה הביתה, תקיש בנעליים ונחור לאשדוד", הסברתי לארגנטינאי.
"אבל גולאש?".
"נו תקיש כבר!".
"אבל גולאש!".
"אתה היחיד שיכול להחיזר אותנו הביתה.
"אבל אני נכה.".