†Swine Influenza†

למעלה מ-24 שעות על הרגליים, מצאתי עצמי מבצע תפקידים הזויים, מבקר שלוש פעמים בבית חולים והכי חשוב - היתי כל הזה בבית!

לפני שאני מתחיל קצת בענייני במ"מ, אין לדבר על מבצע לפני/תוך כדי התרחשותו. אבל לאחר שהמצבע נודע בתקשורת העולמית כבר, וסביר להניח שהחבר'ה הולכים להתראיין, פלוס, העובדה שהקיפו אותי עיתונאים וצלמים בחלק מסויים של היום, יש על מה לדבר.

הכל התחיל מתישהו שבוע שעבר כשהאונייה הזאת יצא לדרכה.

"זה סתם אנשים." אמרו. "פציפיסטים.", "שמאלנים" - למרות שכשמדובר בפלסטינים הם תמיד ימניים. (אני ארחיב בפעם אחרת).

אז איך קרה שרודפי השלום החלו להכות ולבצע לינצ'ים - כמו שאמרתי ימין קיצוני פלסטיני, אפילו קומץ, קומץ של 40% מהנוכחים (ממש מעט) שהונהג על ידי פסיכי אחד, וסיימנו בפצועים (לנו( והרודים (להם).

יום חמישי בלילה התרוצצויות בבסיס שכללו המון עבודות שגרתיות שחייבות להתצבע בזמן מוגבל בתופסת עבודות שגרתיות של הבסיס עצמו והיערכות.

כוננות זה דבר הורג. במיוחד אחרי שמצאתי את עצמי שלחץ עבודות מטורף ו-24 שעות שלמות בלי אוכל.

שגרה זה טוב, מבצע זה טוב, כוננות זה מהשטן.

הרגתי כאילו אני במוצבים כמו ב"אם יש גן עדן" (אני לא מתיימר להיות קרבי, כן.) "מתי יוצאים?", "אני לא יכול!", "אני שמתגע פה!" כל זה שתפסנו כוננות בבסיס שהוא לא שלנו, ששמו שמור במערכת.

האניות עצמן התקלקלו והתגלו בהם פגמים ותקלות רבים. הם אומרים שזה בגללינו אבל ביננו כולם יודעים מה הסיבה - בנייה תורכית.

ראינו איך הבניינים שלהם עמידים ברעידות אדמה, שאנחנו נוסעים לחלץ מהן פצועים אחר-כך.

עכשיו לנמל, אני גר קרוב מאד לשם וההקפצה בשילי היתה מהבית - כיפחיים! כמו כן גם החזרה היתה הביתה... ממש יומיות.

כי מההשלטות עד הפריקה של הנושאים זה לקח יותר מ-24 שעות ללא שינה, ככה שזה בעצם יום.

האונייה הראשונה הגיע... מתח... אסור שייתקרבו אליה... אבל מה? בני ישראל סקרנים, צריכים להדחף לכן צריך להעמיד שתי שורות מחסומים ו-אף אחד לא נכנס! לא דובר צה"ל, עד שהם לא משיגים אישור, ולא בטחון מידע, שהעפנו אותם בבעיטה וגם חלק מחוקרים הפלצנים והחוצפנים של השב"כ - אלה שהמסתוריות גרמה להם לשכוח מהם נימוסים - ובסך הכל כל מי שמנה לעבור ואני אומר 'כן' - נכנס.

בסוף עזבתי את העמדה למשהו אחר - פינוי הפצועים לבתי חולים אלה שנעצרו ואלה שגורשו.

תרצו או לא, ישראל מדינה נאורה באופן יחסי, גלעט שליט חי עם עכברושים והחבר'ה האלה מאנייה (ידעו או לא ידעו על הנשק הקר שיש בה) קיבלו יחס של מלכים. אכלו מהאוכל שלנו, שתו מאותם מים שאנחנו שתינו ונסעו V.I.P לבתי חולים. צה"ל הואעדיין צבא מוסרי למרות הכל (באופן פרקטי בלבד, מבחינה תיאורטית כל החיילים שנתקלתי בהם היו מתים לשרוף את האנייה על כל נוסעיה.).

פצוע אחד, למרות שהיה פצוע עשה בעיות, מעולם לא נתקלתי בעצור/מעוכב שעושה בעיות לפני כן, זה היה משהו חדש.

המילה האחרונה ששמעתי מפצוע אחר אחרי שהסעתי אותם לבית חולים היתה "Thank you" - הם כנראה לא ציפו שחיילי צה"ל הציוניים וה"פאשיטיים" יישלחו אותם לבית חולים. בככל במהלך ה-24 שעות מצאתי את עצמי מבקר שלוש פעמים בבית חולים, פעם אחת שוחחתי איתם באנגלית. בפעם השנייה "רק ערבית ועברית." אמר לי השוטר שהעביר לנו את הפצוע. נאלצתי לגייס כל מה שלמדתי בתיכון "Asseyez ici", "bien" , "merci". הבחורים האחרונים היו בכלל קטסטרופה, דוברי תורכית ותורכית בלבד, נאלצתי לגייס מילים שאני מכיר שחופפות מרומנית, בסוף התקשרתי ל'תורכי' שידבב לי אותם. "טרקע! איך אומרים לחץ דם בתורכית?".

לדעתי המבצע סוכם בכשלון -

1) תדמיתי מבחלינה הומאנית, כל הרעיון שעומד מאחוריו (כי יצאנו מנקודת הנחה שאלו פעיליל שלום) - כשלון.

2) תדמיתי מבחינת צבאית והרתעתית, לוחמי סיירת מובחרת (שהיו די חסרי אונים למען האמת, לא באשמתם, סיירת או לא, 600 איש!) מקבלים מכות רצח ומאבדים נשק.

3) האונייה הזאת, אפשר לומר היתה סוג של סוס טרויאני, למזלינו נשק חם לא היה עליה.

4) והכי גרוע, נפצעו לנו חיילים, ועוד במבצע שהיה אמור להיות בלי פגע באדם אחד.

יישמע טיפשי מצדכם, אבל אני עדיין חושב שרבים מחברי המשט הונעו מתוך תמימות ולא מתוך רוע. הם לא יודעים מה זה חמאס, הם חושבים שזה ארגון צדקה, אוכלים עם כפית את הבולשיט של השלטון הפלסטיני שאונס את האזרחים שלו, וגם מחצית מההספקה ההומאניטארית הוא גונב. אבל אנחנו טובים מהם, וניסיתי להסביר את זה לנהגים שהסיעו אותנו אתמול (נהגם לא חבר'ה חכמים, בלשון המעטה.) מה שהכי מעצבן אותם זה שאנחנו טובים ואדיבים אליהם, הם מחפשים את החייל הקלגס, את הישראלי הציוני הרשע, אל תתנו להם את זה!

אתה יכול לחסל 100 מחבלים באיו"ש, למנוע מגע פיגוע בירושלים ורצח בת"א, אבל זה לא נקרא להילחם למען המולדת, כי הם לא המולדת ולא הבית.

עדיף לתפוס כייס רחוב באשדוד ממאה מחבלים בחברון.

סוף-סוף יש קצת אקשן בגזרת הבית.

כל הטחינה הזאת, כל הטירוף הזה, ואת רוב העבודה אפשר להגיד שעשיתי מהבית (תצחקו, תצחקו על זה שאני כפרי ולא גר שם עכשיו!).

Kastrvets:This is blasphemy! This is retardation !

Lokum: Retardation ? THIS IS TURKY!

כל יפי הנפש הבכייניים והכוסיות מכל קצוות הקשת הפוליטית... סאטירה! שלא תבכו אח"כ.

איזה קטע הזוי עלה לי בראש.

אני מוצא את עצמי שוב יושב בסוף שבוע לבד ומת משעמום, אני חושב שאולי היה ממש מיותר לצאת הביתה.

ואז אני נזכר בגלעד שליט, כמה זמן הוא לא יצא הביתה, כמה זמן הוא לא בזבז סופי שבוע... או שהיתה לו חברה, ככה שהסופשים שלו לא היו כאלה מבוזבזים.

עלתה לי סיטואציה הזויה בראש.

ובצירוף מקרים מפתיע גם נתקלתי בזה - הפגישה עם גלעד שליט. אני דווקא חשבתי על גישה מסוג שונה.

"כנס לתא יא ציוני!" הוא צעק במטא ערבי ודחף פנימה.

"בסדר, בסדר, מה אתה צועק? ותעיפו לי ת'חרא הזה מהעיניים.".

הפלנלית הוסרה, הידיים הותרו, ומצאתי את עצמי עומד במדים שאיתם יצאתי מהבית לכיוון הבסיס, בתוך תא כלא.

שפשפתי את החבלה שהיתה לי בראש, הדבר האחרון שזכרתי זה מכה בראש ואז הכל נעשה שחור.

"כס אמכ! מי כל החיילים בארץ, דווקא אני שלא לוקח טרמפים אף-פעם נחטפתי?".

"רד קרוס?" שאל קול רועד מהפינה.

"סליחה?" השבתי לאיש מהפינה החשוכה.

"רד קרוס?" הוא שאל בשנית. "אר יו פרום דה רד קרוס? יוניפיל?" הוא שאל בקול שבור וחצי משוגע.

לא ראיתי הרבה מלבד ברק של שיניים מחייכות ועדשות משקפיים.

"נו, איים נוט פרום דה רד קרוס, איים פרום דה איי.די.אף - אם.פי.".

"צה"ל?!" הוא שאל בהתרגשות והזדלח אל תוך האור העמום של התא.

"ג-ג-גלעד!" התחלתי לגמגם. "אתה חי!".

"אני נשבע!" הוא צעק פתאום לאחר שהסתכל עלי כמה שניות.

"אני נשבע שלא עליתי על טרמפ מר שוטר.".

"זה בסדר," הסברתי. "אני יודע. אתה גלעד שליט, כל האזרחים במדינה רוצים שתחזור הביתה, אבל לא יוצא.".

"לא יוצא?! אני כבר 9 שנים בכלא!".

"שנתיים וחצי.".

"מה?! לא! אני בניתי על חסכונות של 6 שנות קבע עם סיכון א+.".

"מצטער...".

"ולמה לא מוציאים אותי.".

"מנסים." אמרתי בהיסוס, בספק אם אני בעמצי מאמין לזה.

"קרה משהו מעניין במהלך השנים האחרונות?".

"אמממ..." עשיתי סקירה מהירה של מה שקרה בעולם מאז קיץ 2006. "קוסובו קיבלה אצמעות והיתה אולימפיאדה בסין.".

"התכוונתי בארץ...".

עשיתי עוד סקירה מהירה של כל מה שקרה בארץ מאז אותו קיץ: העונה המיליון של 'כוכב נולד', 'השרדות', 'האח הגדול'.

"לא." אמרתי חד וחלק.

"לא קרה שום דבר, ועדיין עסוקים מדי כדי להוציא אותי מפה?

"התחיל המבצע הזה בעזה, שבגללו חטפו אותי..." היה שקט לרגע. "אל תדאג גלעדי, בצבא אני לא הכי מקומבן, אבל יש לי קשרים בפוליטיקה, ברגע שיישמעו שאני פה, יעשו הכל כדי להוציא את שנינו. אפילו אם ייצטרכו לתת את רמת הגולן בשביל זה.".

"הם לא ייצטרכו!" צעק בשיגעון, יותר מצהיר מאשר מקווה.

"ודאי של, הם אף-פעם לא היו צריכים... את רמת הגולן. אז ייתנו אותה.".

"מה?! לא! אני מעדיף להישאר פה!".

"אתה בכלל מנהריה, מה אכפת לך מהרמה? אין שם שום דבר מעניין. אין שם לונה פארק או משהו.".

"ממש לא אכפת לך מהארץ אה, אל תגיד לי אתה תל-אביבי.".

"אשדודי, וכן באמת לא אכפת לי, שייתנו את לת-אביב מצדי, רק בלי הלונה פארק כמובן.".

"אני מעדיף למות, רק שלא יחזירו כלום.".

"אוי חלאס עם ההרואיות, זה לא תורם לך כלום. היו כמה חיילים ומילואימניקים שחתמו על עצומה שהם לא רוצים שיחיזרו בעבורם כלום עם ייחטפו, בתקופה שהחזירו את גולדווס ורגב עבור איזה רוצח.".

"החזירו אותם?".

"בארונות...".

"אוי. אבל יפה שאנשים חתמו על עצומה כזאת, חבל שאני לא חתום, עכשיו מחלקים חצי מדינה בשביל להחזיר אותי.".

"בשביל מה למות?".

"בשביל המדינה בשביל האזרחים!".

"אבל מה זה משנה אם יש מדינה ואזרחים או אין אם אתה מת?".

"מה זאת אומרת, אני מת בשבילם.".

"כן, אבל אתה לא תחיה לראות אותם חיים, אתה לא תרגיש גאווה או סיפוק במה שעשית, אתה תהיה מת.".

"אבל אם אני לא אעשה את זה אני ארגיש חרטה.".

"אבל כשאתה חי אתה יכול לשאול שאלות היפוטיות כמו 'מה היה קורה אם היתי מת?' אם תמות לא תוכל לשאול 'מה היה קורה אם היתי חי?'".

"אז אתה רוצה להגיד לי שלא היית מוכן למות בשביל משהו אחר? בשביל מדינה שלמה, אם צריך.".

"אבל לא צריך. מי צריך מדינה שלמה?"

"לא, התכוונתי אם צר-".

"אנחנו לא מסתדרים אם מה שיש פה. חוץ מזה אם תצליח לשכנע את כולם שלא שווה למות בשביל המדינה, או בשביל שום דבר אחר, והם יפסיקו להלחם.".

"בתאוריה זה נחמד... אז אתה רוצה להגיד שאין שום דבר שהיית מוכן למות בשבילו?".

"נה...".

הסוהר החמאסניק נכנס פנימה ופתח את השער.

"היי ציוני חדש!" הוא אמר לי. "תוריד את המדים ותלבש את זה.". הוא זרק לתוך התא חליפת טוטו.

"אחרי זה נחבר לך קולר ונקח אותך לטיול בעזה המופגזת ואז נצלם אותך שוטף אסלות ומחננן על חייך.".

"מה?!" אמרתי בזעזוע. "וככה לדרוך לי על הכבוד... עזבו, תהרגו אותי וזהו...".

מי היה מאמין שהבלוג הדרדר לזה, החלטתי לפתוח פסוט עיצובים משלי.

היום אציג כאן כמה סגנונות:

נתחיל מהעיצוב הראשון- עיצוב ספורטיבי.

ככה זה היה לפני

שימו לב לפרקט היפה.

מדהים! הסגנון מכונה 'אוסישקין סטייל'.

התקרה האקוסטית.

אין מה להתרגש, זה רק ספרוט.

סגנון שני- סגנון ערבי (סגנון עזה.):

שימו לב לעיצובים האתניים הערביים.

הנדסה ערבית במלוא הדרה.

החבר'ה האלה יודעים לעצב.

שימו לב לשיתוף הפעולה- צבע, טיח, ריהוט, הכל עבודה פלסטינית, ויישור הקירות והצנרת, כל זה-עבודה עברית, כחול-לבן.

סגנון שלישי- סגנון התנחלויות.

ככה זה היה נראה בהתחלה

ואחר-כך...

ולבסוף- כל כך מדהים שאפילו החייל המום.

שירו איתי נצרים!- עכשיו אתם הולכים להתעצבן - אתם רואים הבלטות על הקיר... אתם שילמת על זה...

כל הבנייה והעיצובים תחת קורת גג-אחת:

Inquisition- עיצובים.

זה הכל להפעם.

מלחמה בדרום? שוב?

אחים דרומיים, יש לנו אויב חדש-ישן.

לא, אלו לא הצפוניים המסריחים שנוהרים לכאן בקיץ כי הכניסה לחופים שלנו חינם.

ואלו לא דוסים מבני-ברק שחולשים על הפארקים שלנו בחוה"מ.

הפעם אלו אויבים חדשים, שלא ידענו על קיומם וכלל לא חששנו כי הם מסוכנים לנו- הטרור הפלסטיני.

"בעוד חודש קסאמים באשדוד" (העיר הבאה מצפון לאשקלון), כך אמר אתמול חבר שלי.

אתה שומע כבר פיצוצים, סביר להניח שאלה ילדים טמבלים שמשחקים בנפצים לפני פורים (שימות, שימותו, שימותווווו).

להקת פיקוד דרום/לדרום

ירדתי אל המדבר לתור וגם לראות
את נתיבי היעלים ואת השיירות
והמפה שדממה אל מול גבעות הגיר
קרצה אלי ואל הנוף ובא לנו לשיר

לדרום של עמודי-אבק ואור
לדרום של שמש חם ללא מסתור
לדרום למקומות שכוחי הא-ל
לדרום שלי של ארץ ישראל

אני הולך בואדיות צוחק אל הנופים
שותה בצימאון טיפות דלוחות מתוך גבים
ומן התהומות חוזר אלי שירי כהד
והוא עולה וממלא ובין סלעים רוקד

לדרום של עמודי-אבק...

כן, בצפון תמיד ירוק והאוויר צלול
ישנם כאלה שאומרים: ממש כמו בחו"ל
אך מי ידע יופיו של מעין בצל מדבר
או פרח מסתתר בין הטרשים שעל ההר

הקטע הבא הוא קטע להומור בלבד, הקריאה היא על אחריותכם, בעל הבלוג אינו אחראי על הרגשות שלכם שיפגעו.

מאחר ופיקוד העורף סרב לקבל את תכנית 406018 ולהפיץ אותה בקרב העם, החלטתי, אני, מ.ג... בעל הבלוג, להפיץ כאן את התכנית.

פרטי תכנית 406018:

מאחר וידוע מיקומו של האויב: עזה

וידוע כי אנו אני יושב בעיר אשדוד.

יש מרחק של כמה קילומטרים טובים אשר מגינים עלינו:

1) גדר ההפרדה, מפריע לפעילות הטרור- במידה ויצליחו הטרוריסטים לעבור את הגדר יש לעבור לסעיף 2.

2) כמה קילומטרים צפונית לעזה קיימת חומה בעובי כמה קילומטרים שלהלן תקרא 'אשקלון'- אשקלון תעכב את הטרור ותבלום את ההפצצות. במידה ויעברו הטרוריסטים או טילי הטרוריסטים את 'אשקלון', יש לקרוא את סעיף 3

3) צפונית ל'אשקלון' קיימים דונמים מבוזבזים של קרוילות שיקראו להלן 'ניצן'. טילי הגראד יראו את הבתים בעלי אותו הצבע ואותה הצורה ישתעמו ויתפוצצו במקום או על אחד מהם. כאשר ואם יעברו הטילים את איזור המכונה 'ניצן'. יש לעבור לזכור כי קיימת חומת מגן המכונה בפי האשדודים ט"ו.

 4) איננו מעוניין כי חומת המגן, ט"ו, תפגע, האשדודים מעוניינים לשמור אותה למקרה של התקפה כבדה יותר.לכן, על מנת לשמור על ט"ו ועל אשדוד כולה, אנו נאלצים לעשות מה שעשינו ב-48.

מה עשינו ב-48?

מי זוכר.... אה, אוי! זאת מהות תכנית 406018:

 ב-48 פשוט פוצצנו את הגשר.

מה יעזור לפוצץ את הגשר?

שאלה מטופשת לטעמי, הציור מסביר הכל.

וכך ניצלה אשדוד.

The south shall rise again...

אךךך... האשדודים הדפוקים האלה, מה הבעיות שלהם?....