לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

†Swine Influenza†


אני חזיר לבן בן לבנים מימי בראשית

Avatarכינוי: 

בן: 18

MSN: 

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2008

בחזרה לגיהינום


שוב אורזים... פחות מ- 48 שעות בבית ואני צריך כבר להגיע לשם, לביסל"ר (בית ספר לרוע... לא זה לא השם האמיתי של המקום).

אומרים שיש הבדלים ניכרים בין העולם החומרי לעולמות שמעבר... אחד מהם הוא תחושת הזמן, שעות נראות שם כמו נצח, אבל כשעובר שבוע זה נראה כמו כמה ימים, אי אפשר להסביר את זה...

מי שמשחק D&D יודע מהם המושגים, סדר, רשע, (סדר רשע ביחד או lawfull evil באנגלית) שטן, מישור קיום וגיהינום. הוא בטח מבין על מה אני מדבר.

התרגלתי לכמות שעות השינה המעטה.

התרגלתי ללא לחייך, לא לספר בדיחות ולדבר רק שאתה עומד דום.

המשמעת קשה, ממש קשה, אבל אני לא סובל, ממש לא. אני ידעתי פחות או יותר לאן אני הולך, אני בחרתי להגיע לשם, אמנם לא ידעתי שזה יהיה קשה ברמה כזאת, אבל שיהיה קשה ידעתי. (אני אפילו די מורעל על החיל)

טירונות זה בדיוק ההיפך מהחופש הגדול.

חופש: כל יום שעובר זה יום מבוזבז, אתה עצוב.

טירונות: כל יום שעובר זה יום שמקרב אותך לסיום טירונות (אחרים ילכו רחוק ויגידו לשחרור), אתה שמח.

טירונות זה חרא בלבן.

הם די שוחקים לי שם את חוש ההומור, בד"כ כלל השחיקה נעשת באמצעות חישול ההומור, אתה צוחק מלא ואז פחות ופחות דברים מצחיקים אותך, שם אתה פשוט מדחיק ומדחיק כל דבר מצחיק, הרבה בוכים, גם אני לא מעצב אלא מגעגעוים הביתה ומציפיות לעתיד, אני מפספס את הרכבת חזרה הביתה- אני עומד לבכות, אני עולה/יורד מהאוטו של אבא שלי בחנת רכבת בא לי לבכות, אני יושב עם חבל וחושב על החברים מהצופים- בא לי לבכות, אפילו עכשיו בא לי לבכות. היום הסעתי את אחי ליבנה, ובדרך חזרה פשוט ראיתי את האורות של אשדוד מבצבצים מרחוק, אני יודע שאני לא אראה את המראה הזה לפחות לשבוע הקרוב, שבועיים במקרה הגרוע, כמעט בכיתי תוך כדי נהיגה. אבל אסור לבכות, כמו שאסור לצחוק... אין רגשות כשאתה *בראסו, חייב להיות קשה וקר, לב קרח, או בלי לב בכלל - לפחות להעמיד פנים שזה מה שיש לך. פוקר פייס, נוכחות, סמכותיות.

 

אני אתדעדע אליך אשדוד, וגם אל שאר הדברים והאנשים.

 

מחר בחמישה לשבע בבוקר אני ברכבת חזרה לגיהנום.

 I'm On The Highway To Hell

 

שוב, אני לא סובל שם, אני אפילו די מורעל... אני פשוט ממש שונא את המקום, לא יודע למה, אולי רק בגלל המרחק מהבית, הוא בגלל שהבית ספר לרוע מקרין שנאה ושליליות.

 

*בראסו מילה ישנה, סוג של סלנג צבאי, שהיתה נפוצה עוד בתקופת המנדט הבריטי ונעלמה לה בתקופת שנות ה-80, 90.

חפשו בגוגל, תבינו. או תשאלו את אמא ואבא, הם בטוח יודעים.

נכתב על ידי , 23/8/2008 20:51   בקטגוריות צבא, משטרה צבאית, טירונות, שטן, גיהינום, רשע  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מי צריך תיק כשיש כיסים- המצאה גאונית.


באזרחות.. כשהיתי מסתובב עם דברים פחות נחוצים זה מה שבד"כ היתי מוצאים שם (או בכיסים שלי).

*מבלד דברים חשובים כמו פלאפון, רשיון, תעודת זהות.

 

אייפוד - מי לא?

 

פנס - אתם לא יודעים כמה זה היה שימושי במצבי חירום רבים

 

חפיסת קלפים - יצא לי פעמיים להתמש בזה, וגם זה היה לשניה בדיוק.

 

שקיות ניילון

 

עט

 

היתה לי תקופה ממש קצרה שהיתי מסתובב גם עם קובייה הונגרית... אל תשאלו למה...

 

 

מאז הגיוס!

מלבד מה פק"ל כיסים וכל השטויות האלה.

 

דאודורנט ספריי

 

MP3 (Millitary Police 3

 

משכה נגד פטירות - כי יש לי נטייה

 

שקיות ניילן - תמיד שימושי

 

חבל - תמיד אפשר למצוא לו שימוש, בלילה שהיתי צריך לשמור על מישהו, כדי לא להרדם העסקתי את עצמי בלקשור קשירות בוהן ולפרום... זה כמעט גרם לי לבכות... החזיר לצופים... כהייתי שם ממש שנאתי כפיתות וכאלה, אבל בצבא שלכל דבר יש פטנטים ולצופיות כמעט אין משמעות, זה מזה מרגיש חסר...

נכתב על ידי , 22/8/2008 19:35  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבת שנייה


כבר שבת שניה שאני יוצא מהבסיס

הפז"ם דופק... 10 ימים...

 

טירונות די מנחוסה, מעברים את הזמן רק כדי לקבל את הכומתה ולעוף משם לתפקיד אמיתי.

שם לא עוים כלום:

עמודים

-שיעור

עומדים

מסדרים אוהל

עומדים

חוטפים צעקות

עומדים

עומדים

אוכלים

עומדים

הולכים לשירותים

עומדים

 

לא משנה לאן אתה הולך "תסתדרו בשני טורי"

גם אם זה לחובש לשירותים- שני טורים.

לחדר אוכל הולכים בשמאל, ימין שמאל.

אסור לדברף אסור לחייך בקושי לזוז.

אין זמן לחרבן.

אסלה אחת ל-90 איש

4 מקלחות ל90 איש.

70 דקות להספיק הכל.

כבר הספקתי להיות מוקד תשומת הלב של המפקדים, אני את הרושם השארתי, עליתי שלב.

בהתחלה היו בוחרים בי למישמות הפסוטות, כמו הקראת זמנים, השבוע האחרון היתי צריך לשמור על שני ילדים שהחליטו שהם ייפגעו בעצמם.

הראשון היה קל, היה צמוד אליו כל היום במקום לשבת במסדרים הדביליים האלה, אבל היה ממש משעמם... שוב: אסור לדבר. לא איתו באופן ספציפי, בשירותים ובחדר אוכל דיברנו, אלא מתי ששאר האנשים היו עושים משהו, הינו יושבים בצד ושותקים.

השני, היתי אמור לשמור עליו בלילה, ישנתי 3 שעות ופיצו אותי אח"כ בשתיים נוספות- הם חייבים לי שעת שינה!!!!

כשאתנה 6 ימים בבסיס, אתה סופר את זה כמו מחנה קיץ... אפילו קצר יותר... אבל כשאסגור שבת.. אני מפחד לחשוב על זה אפילו, למרות ש/זה לא נשמע כזה רע, ואם השבוע הזה עבר מהר, גם שניים כאלה יעברו... עוד חודש וטיפ-טיפה, אני מסיים עם החרא שנקרא טירונות, אני אקבל כומתה אמיתית לשם שינוי... ואני מניח שבקוריסים יש מזגן... גם אם אין... לפחות אין ריצות 2000

 

 

 

כבר עברתי שליש מהטירונות!!!

נכתב על ידי , 22/8/2008 16:03   בקטגוריות צבט, צבא, גיוס  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני מגוייס!!!!!! ואל תבכי ילדה!


אז איך עבר השבוע הראשון שלי כרכוש צה"ל?

אז ככה, אני עד עכשיו מת מעייפות אז תתעלמו משגיאות כתיב.

 

בה"ד 13, כמו שייטת 13, רק בלי השייטת.

 

אחרי שרשרת החיול הארוכה והאינסופית, אחרי שדחפו לי ברזלים לשיניים, אחרי שעשו לי בדיקת DNA באמצעות דקירה באצבע ושפשוף האיזור הפצוע על בריסטול מחוספס, הגיע החלק שלו חיכיתי חצי שנה- קצין המיו, בפעם השנייה.

הפעם לא אמרו לי "חכה לבקו"ם", כי הפעם כבר היתי שם.

 

היתי בטוח שאני אכנס והוא יישאל: מתן, אתה הולך לתותחנים או לשריון.".

כבר הכינו אותי מראש להגיד "לא מתפנה!".

הכנתי את הנימוקים למה ככה ולמה ככה.

היתי בטוח שהכי טוב שיהיה זה זה:

"מתן אתה הולך או לתותחנים, או לשריון, או למ.צ.".

"אני רוצה מ.צ?".

"אני לא חושב שהבנת, לצבא יש צרכים. צרכים בתותחנים, צרכים בשריון, צרכים במ.צ.".

"נו, כן, אני רוצה מ.צ.".

"אף-אחד לא שואל אותך מה אתה רוצה! זה צבא פה!".

 

בסוף פשוט נכנסתי והוא שאל "איפה אתה רוצה לשרת?".

"מ.צ".

"חכה בחוץ".

אחרי חצי שעה של המתנה.

"לך לאפסנאות, אתה במ.צ".

 

אחרי כל שרשרת החיול הארורה, נאלצתי להישאר יום שלם בבקו"ם יחד עם עשרות סרבני פינוי, כאלה שהיו במעצר בקו"ם ועעכשיו בטחים שאוטוטו יפנו אותם למחנה 80, טירונות ג'ובניקים, אנשים שהיו קרביים והורידו פרופיל, ועוד כמה חרטטנים כמו הבחור ממוד"ש .. שהיה במוד"ש והוא מנסה לחזור "יש שם קטע כזה שמפילים אותך ואתה צריך לקום על הרגליים וככה עשרים כאלה. ואתה מישהו עושה את זה, ואתה נופל איתו, הוא כמו אחיך. אתה מבקש אישור מהמפקד לעשות איתו את העונש.

כן בטח.

היה גם אחד מהנדסה קרבית אני זוכר, אני לא זוכר אם הם באו מהנסדה או חיכו לטירונות הנדסה.

ועוד צנחן שהוריד נפשי.

 

הבקו"ם שמעמם. כולם מחכים שיפנו אותם, היו שם כאלה שבועים,כמעו בכיתי שחשבתי שאני הולך להישאר שם כל-כך הרבה עד הטירונות.

היתי מתפגר.

מה שכיף היה, לראות כל-כך הרבה צבעים של מדים... (הרבה כולה זית, חאקי ואפור של מג"ב.)- אבל עדיין כיך לראות את השילוב הזה, היה חסר כחול כדי שזה יהיה מושלם.

למחרת היתי בתורנות מטבח, היה סבבה.

קצת לעבור עם מגב על המים במבטב, ולקרצף את המקרר (מכולה קפואה)- ממש כיף!

באותו יום לקחו אותי ועוד כמה חבר'ה לקחת את השקים שלנו מהאפסנאות.

כולם שואלים את המפקדים אותם שאלות:

מתי מפנים אותנו למחנה 80?

לאן יפנו אותנו?

 

המפקדים לא יודעים, או עושים כאילו, אני היחיד שהפתיע בשאלה "מתי יצא האוטובוס לבית ליד?".

התשובה הגיע מהר: שעה אחר-כך הגיע אוטובוס עם קצין מיון עצבני.

"זה האוטובוס לבית ליד, בין נתניה לחדרה, חצי שעה נסיעה מכאן. את הולכין בה"ד 13, טירונות משטרה צבאית, ממנה תוכלו להמשיך למגזרים...."

הקטע הוא שחייבים להסתכל למעלה, אסור להסתכל לו בעיניים.

כמו לכולם...

הותר להעלות פלאפונים לאוטבוס, כולם בוכים הלורים שהם הולכים לבה"ד 13, חוץ ממני.

מחויך, מבסוט, מוציא טלפון "אבא אני בדרך לבה"ד 13."

 

כל הטירונות אנחנו מחוייבים להסתובב עם כומתות על הראש.

הסמל: הגעתם לבה"ד 13, בסיס ההדרכה של המשטרה הבצאית. שיא המשמעת בצה"ל!".

אסור לחייך, וחייבים לעמוד ולבשת בצורה אחידה, ומאד מסויימת, לעיתים זה חצי שעה בשמש.

ואני בכלל כלב טוב, עושה הכל, מצייט, מנומס, ממושמע, מורעל, חדור מוטיבציה.

"למצ"ח מגיעים הטובים ביותר."- כך אמר לי מפקד תחנת משטרת אשדוד ביום שבו עבדתי/החלפתי אותו.

המשפט הזה חקוק אצלי בראש, וזה מלווה אותי בכל הטירונות.

כבר השארתי רודם ממש טוב על המפקדים, אין מפקד שלא יודע מה השם שלי, וגם כשאני עושה טעויות לא צועקים עלי, אני כנראה החייל הכי טוב... כרגע... יום ראשונים מגיעים עוד חיילים והתחרות על הטוב ביותר רק תהיה קשה יותר.

 

בית ליד- נעים להכחיד.

אני וכמה חבר'ה התחלנו לקרוא למקום ביסל"ר: בית ספר לרשע.

בסיום הטירונות, ההשבעה בכותל (אני לא יכול לזה) משאירים את הלב מאחורה ובמקום זה מקבלים כומתה כחולה וסיכה... וזה שווה את זה...

 

עד אז...

 

אני אחלום למצ"ח.

 

 

אגב, מחר השינוי הקיצוני של הבלוג.

נכתב על ידי , 15/8/2008 20:37   בקטגוריות צבא, גיוס, מצ"ח, משטרה צבאית, מ.צ  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום 1 לפני הגיוס


אני לא מתרגש ממש...

קצת חושש מהשיבוץ שיהיה לי, אבל גם זה לא...

 

קמתי לפנת בוקר בלי תחושה בשפתיים.

הגעתי בבוקר לקופת חולים "זה הרפס, זה תוצאה של התרגשות.".

זאת כנראה הפעם האחרונה שלי בקופת החולים הזאת, לפחות ל-3 השנים הבאות, אם לא יותר, או לנצח.

ביליתי זמנים טובים בלחכות שלמענה האנושי שלהם, לא כמו שחיכיתי למענה האנושי של לשכת גיוס באר שבע (בעעער שבע!!!)

 

זאת אומרת שלא יהיו יותר פסוטים של התמרמרות על כלליתקול?

 

לא.

ואולי כן, מי יודע, מפריטים את הרפואה בצה"ל... (שיהיה מכבי! שיהיה מכבי! שיהיה מכבי!).

פגשתי את רוב האנשים היתי אמור לפגוש, חוץ מ-4, שניים מהם אני כנראה פוגש היום.

את האחרים בהזדמנו טחרת, כמעט תמיד יוצאים שבת ראשונה.

 

הבלוג הולך לעבור שינוי (בהנחה שאני אצא השבת הזאת).

יש שעון בצד שמראה מתי בערך השינוי צריך לקרות, אז תקוו שאני אצא, כי זה עיצוב ממש טוב.

נכתב על ידי , 11/8/2008 12:24   בקטגוריות צבא, גיוס, כללית, שירותי בריאות כללית  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

22,496
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , ציונות , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לVouzvouz Brasso אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Vouzvouz Brasso ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)