לטעות זה חרא,ולהתאכזב זה עוד יותר חרא.
כמה שבועות לפני הסילבסטר חברה שלי באה ביציאה:'' הכרתי לך מישהו,שלחתי לו תמונה והוא פשוט התלהב.
הבאתי לו את המסן שלך.''
אני:''מה השתגעת?! מיזהה?! מה מו מי?! מאיפה הבאת אותו?!'' כהרגלי..ילדה לחוצה.
אבל סמכתי עליה שהכל יהיה בסדר,ידעתי שהיא לא תעשה לי סתם.
אני:''טוב הוא חתיך לפחות?!''
היא:''כן מאוד...''
סבבה.
הכרנו,פיתחנו את הקשר בינינו,דיברנו הרבה במסן
והגענו למסקנה שאנחנו פשוט משלימים אחד את השנייה.
התחלנו לדבר בטלפון,הוא נתן לי את התחושה כאילו אנחנו מכירים שנים
היה לנו קשר באמת מושלם,הרגשתי חופשי לספר לו על הכל,כי ידעתי שהוא יהיה שם בשבילי.
הוא נתן לי תחושה של נסיכה שחיה בארמון,שמגיע לי הכל.
הוא היה רומנטי,סיפר לי על החיים שלו.
צחקנו הרבה, הוא אמר דברים כ''כ יפים וטהורים.
יכולנו לשבת שעות על גבי שעות ופשוט לצחוק בטלפון,ולדבר על מלא דברים.
הוא היה כ''כ כנה,טהור,חמוד,בעל חוש הומור,הקרין ביטחון עצמי.
הוא אמר לי דברים מדהימים.
הוא אמר שהוא חושב שהוא בחיים לא פגש מישהי מדהימה כמוני,שהוא ממש שמח שהיא הכירה בינינו
שהוא יכול פשוט לדבר איתי שעות על שעות ולהנות מכל רגע.
שהוא יכול לצחוק איתי כמו שהוא לא צוחק עם אף אחת.
הרגשתי שבאמת יש כאן משהו,שכל הדברים שהוא אומר הם לא סתם.
הייתה פעם אחת שהייתי צריכה להתקשר אליו,ולא יצא לי להתקשר במהלך היום
אז אמרתי אוקיי אני אדבר איתו בערב שיהיה לי באמת זמן.
ואז הוא התבאס,וחשב שהרסתי את האמון בינינו.
ואני זוכרת שהוא אמר לי את המשפט-'' בחיים אבל בחיים אני לא אבגוד באמון של מישהו. זה הדבר
האחרון שאני אעשה.''
ואז,החלטנו להיפגש.
ניצלתי את ההזדמנות שהייתה לחברה שלי יומולדת ונסענו לת''א
ונפגשנו.
הוא היה מהמם ביופיו,באמת שהיה בו משהו מיוחד וכובש.
הלכנו לאכול,והרגשתי שיש באמת משהו.
למרות שהוא היה די מרוחק ממני,שנינו דיברנו על זה עוד בטלפון
והסכמנו שהמרחק לא מהווה בעיה כשיש אהבה אמיתית.
הערב עבר באמת סבבה,הוא היה הכי חמוד שיש.
וצחקנו ודיברנו,אבל הוא מיהר אחרי זה ללכת ולקראת הסוף נהיה חרא.
בסוף לפני שהוא הלך לאוטובוס שלו ואני לשלי,הוא אמר לי''אני אתקשר אלייך מחר ונראה מה קורה.''
הוא היה צריך לבוא למודיעין באותו שבוע.
רק שמה?! מאז לא שמעתי ממנו.
כמובן,הרי למה אני מצפה!?
זה היה כ''כ ברור שזה יקרה משום מה.
ואל תגידו לי שזה בגלל שזה מישהו שאני לא מכירה בכלל וכל זה,כי זה באמת לא קשור
באמת שהוא ילד מיוחד,ויש לי שתי חברות שמכירות אותו..הן לא היו אומרות לי סתם.
אני סומכת עליהן בעיניים עצומות.
אבל כנראה שבקטע הזה הוא יצא מניאק,באמת שנפגעתי.
איפה המשפט הזה שהוא אמר שהוא לעולם לא יפגע באמון של מישהו?!
שלחתי לו הודעות,והוא לא ענה.
אחרי כמה ימים הוא ענה והבטיח שידבר איתי,אבל כמובן שזה לא קרה.
חברה שלי דיברה איתו אבל הוא פשוט לא ידע מה להגיד,הוא התחיל לחרטט שהוא בתקופת לחץ קשה אבל
היי מי אמר שבתקופת לחץ זה הכי טוב שיהיה לך במי להיאחז שיעזור לך?! א-ת-ה.
אבל כנראה שאכלתי בולשיט בכל הזמן הזה,כי אני כזו תמימה וסתומה בשביל להאמין לכל דבר.
ואני שונאת את עצמי על זה.
זה לא שהתאהבתי בו או משהו,פשוט באמת חשבתי שיש לזה סיכוי אמיתי,ממשי.
ועכשיו מה?! נותרתי בלי כלום....
אין לי כבר אמון,נמאס לי לפתח ציפיות כל הזמן.
אני פשוט חייבת להפסיק להיות כזו תמימה.
ולחשוב שכל האנשים הם כמוני,שאומרים את האמת וכנים כל הזמן.
רק מתי זה יקרה?!
כנראה שזה לא..
כנראה שאני תמיד אאמין לכל דבר ויהיה פתטית.
באמת שכבר אין לי חשק לאהבה,לפרפרים האלה בבטן בכל פעם שמתראים או מדברים
עם האהבה שלך,למילים היפות,לחיוכים,לנשיקות,לחיבוקים.
לכל ההרגשה הזו.
כי הבנים האלה לא יודעים להעריך שום דבר.
והורסים הכל.
אבל יהיה טוב.
נכון?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: