הנסיכה על אדן החלון

"אני לא מבינה איך. איך הייתי כל כך טיפשה. איך הסכמתי לטמטום הזה. איך סבכתי את החברה היחידה שיש לי בזמן הקרוב,איך?!"
"אולי תפסיקי להוסיף ? את רואה שגם אני לחוץ לא?"
"לא לא לא. אני לא מבינה איך נתתי לה להכנס לשם"
טום שתק ואני המשכתי להתהלך מצד לצד. כעסתי על עצמי שנתתי לה להכנס לשם בכזה חוסר אחריות.
למקום שאין לנו מושג מי יש בו ומה יש בו.
זה שהיא הסכימה במהרה זה מראה שהיא אהבלה יותר

 ממה שחשבתי.
אבל אני האשמה. אני ,אני האשמה היחידה!
ואם יקרה לה משהו אני לא יודעת איך אוכל לסלוח לעצמי על שנתתי לה לעשות כזה דבר.
"אנשים עם השם מיקי הם אנשים זוועתיים" אמר טום "את לא זוכרת את מיקי מה'בית'?"
"נו מה אתה רוצה"
"הם האנשים שגורמים לנו הכי הרבה להלחץ"
"טוב,שתוק כבר טום"

אחרי מספר שניות של גלגולי אבנים מאחד לשני בכעס וכסיסת ציפורניים מסיבית מצידי,הוא קם ממקומו ואמר:
"זהו,אני נכנס"
"מה מה מה ?"
"מה מה ? אני נכנס לבפנים"
"אל תהיה טמבל,ואם הם רוצחים?ואם...הם גילו שהיא קשורה אליך והוא מחכים בכוונה שתכנס כדי לעשות לך משהו?"
"אז תקברי אותי בקבר שחור,תמיד חלמתי"
"אידיוט!" זרקתי עליו את האבן והוא אמר "אי אפשר להשאיר אותה בפנים"
"אז בוא נתקשר למשטרה,נעשה משהו חכם!"
"למשטרה?ואם בסופו של דבר היא סתם התעכבה ובראל שם והוא באמת עושה משהו לא חוקי?"
"אז תסכן את האח שלך שלא ראית גם ככה מגיל 0 כמעט,מאשר את החיים שלך"
"רוני,תחכי כאן ברוגע"
"אתה צוחק איתי? כי אם כן,זה לא מצחיק. אני נכנסת איתך!"
"את לא!"
"אל תתחיל את הויכוח הזה שוב אני ממילא מנצחת"
זינקנו בפחד זו אחר זה אל עבר הכניסה. כל צעד שלנו על העפר הלחיץ אותי יותר. פחדתי יותר מתמיד הפעם.
התקדמנו קרוב קרוב עד שהגענו ממש לפתח ואז עצרתי אותו בידי ובקשתי שלא יתקתק.
"בבקשה,בוא נקרא לג'וני"
"ג'וני ישן ממזמן"
"אז נעיר אותו,טום בבקשה!"
"די כבר" הוא הרפה את ידו מידי בכעס.
פתאום,ממש בשניה שהוא לחץ כמעט על הידית וניסה להסתער פנימה שמענו קולות של תזוזה מעבר לדלת ומהרנו לדלג אחורה.
הדלת נפתחה עוד לפני שהספקנו להתרחק כשממנה יצא הנער שהיה עם מיקי.
עוד לפני שהבנתי מה קורה טום זינק עליי ונישק אותי ואני עוד עם עינים פקוחות,לא היה לי מה לעשות,אלא לזרום ולהתנשק איתו תוך שטום עם הגב אליו שלא יזהה אותו במקרה.
"תראי אלה,אין בית אין" הוא אמר וצחק.
כמה שניות אחר כך שמענו את קולה של מיקי קוראת "אז להתראות מאמי" והיא יצאה וסגרה אחריה את הדלת ואז הרעיפה בנו מבט המום.
"וואו,אוקי" אני וטום שלרגע שכחנו באיזה סיטואציה אנחנו ועצמנו עינים,מהרנו לפקוח אותם בחזרה ולזוז אחד מהשניה.
"דביל" הכנסתי לו סטירה.
"מה רצית שאני אעשה?"
"אני יודעת שלא הייתה ברירה,עדיין אתה דביל"
"מיקי! מה הולך?"
"טוב,תתרחקו מפה כמה שיותר מהר עכשיו אם אתם רוצים לשמוע פרטים"
שלושתינו בנפרד רצנו אחד אחרי השני שלא יקשרו אותנו במידה ויראו עד שנעלמנו מהמקום.
"נו נו נו דברי כבר,מה גרם לך להתעכב כל כך הרבה זמן?"
"אה,היינו קצת ביחד" היא גמגמה.
"אתם מה?"
"נו אולי לא תחפרו"
"מפגרת! " טום צעק "דאגנו לך,כמעט ונכנסנו לשם"
היא התחילה לצחוק ואמרה "אתם מתכוונים להמשיך להטיף כמו סבתא יוכבד או להקשיב?"
מיקי ספרה לנו כי ממש בפנים יש חדרון קטן ומזוהם שמוביל לבקתה קטנה שאיכשהו עם הקיפו בבטון.
היא אמרה שכמו שחשבה,יש שם חשיש וסמים אחרים ומזרנים ותופים.
"תופים..." הגה טום "אני חושב שבראל היה מנגן בתופים"
היא גם סיפרה לנו שאותו בחור סיפר לה שהם גרים שם הרבה זמן והיא ביקשה ממנו לתת לה את השמות של מי שגר שם והוא אמר שהוא לא מוכן לדבר על זה כל כך אבל אם הם יצאו קבוע הוא יביא אותה לפגוש אותם. היא כמובן לא סירבה,ההרפתקנית.
אני הרגשתי מאוד לא טוב. גם כי עוד כאב לי הגרון וגם כי התחושה הכללית שלי מהיום הזה הייתה גרועה.
שוב סמים?שוב הסתבכויות?מיקי מסתבכת בשבילי?אני בקושי מכירה אותה.

"נהייתה לי כבר סחרחורת" אמר טום "אני לא מבין כלום"
"אז תפסיק לחטט,פשוט תקשיב לי. אני יודעת מה אני עושה"
"מתי נבוא לכאן?"
"הוא אמר שמחר לא נבוא"
"אז מתי כן?"
"מחר מחרתיים עוד שלושה ימים עוד שבוע,למה לא?קחו את הזמן! חמודים,אני רוצה לחזור לבית שלי! וכמה שיותר מהר!תתעוררו"
מיקי השתתקה וגם טום. אחר כך היא נשקה לשנינו ומלמלה שכבר מאוחר ושהיא לא קשורה לשיחה הזאת.
"טום תבין" התקרבתי אליו בכעס "עם כל הכבוד אליך ואל בראל" הצמדתי את כפות הידיים ללב ואמרתי "ויש כבוד רב,אבל ההרפתקה הזאת נגמרת.
בוא נצא כבר מהסרט הזה שנכנסתי אליו בטעות מקרית. אתה תמצא אותו,אני אעוף הביתה ואחזיר את ההורים שלי אפילו מהאוזניים וסוף טוב הכל טוב"
"את חושבת שזה כל כך פשוט?"
"כן! זה פשוט מאוד. הימים עוברים. עוד מעט החופש נגמר ולמרות שהולכת להיות שביתה אני רוצה הביתה. אני רוצה את החברות שלי שאתה אפילו לא יודע מי הן,אני רוצה את המיטה שלי והמשפחה שלי! אני רוצה את החיים שלי בחזרה!" צעקתי. צעקתי חזק.
"את החיים שלך?" הוא בלע את הרוק "אחרי כל הבריחה המפגרת הזאת ששכנעת אותי לעשות,פתאום את רוצה את החיים שלך?"
לא ידעתי מה להגיד. איך הוא מעז להאשים אותי?
"מה אתה רוצה להגיד בזה בדיוק?שאני אמורה לגור איתך לנצח נצחים?לא זכור לי שענדת לי טבעת כלשהי"
"אין לי כוח אפילו להתווכח איתך עכשיו"
"אז אל. אפשר לחשוב שאתה מצאת לי כל כך הרבה מקום ב'חיים שלך'"
"מה אמרת?"
"עזוב,יותר טוב שלא שמעת. אני הולכת הביתה,תבוא מתי שתרצה" אמרתי.
אבל ידעתי שהוא יבוא אחריי. כי ככה הוא טום. לא צפוי אבל צפוי יותר מהכל לפעמים.
אחרי שנכנסנו לדירה הלכנו לישון,מחר יום חופש מהעבודה.טום על הספה שוב ואני שוב במיטה.
לא יכולתי כבר לחכות לרגע שאני אארוז הכל ואעלם.

כשקמתי היום בבוקר שמעתי דיבורים מבחוץ,מבעד לדלת שהייתה פתוחה במקצתה.
לבסוף,כשהקולות הפכו טורדניים,קמתי לבדוק מה קרה.
הקשבתי מבעד לדלת וגיליתי שאלו היו טום ודורית:
"זה בסדר. אתה לא צריך לדאוג לזה כל כך הרבה"
"איך אני יכול שלא?"
אח''כ שמעתי קול של כוס זכוכית כשמישהו הניח אותה על השולחן בחוץ.
"אני אסתדר מותק. רק תבטיח לי שהיום בערב אתה הולך למסעדה ומברר שהכל טוב"
"אין בעיה"
"יאללה,להתראות" אח''כ שמעתי נשיקה קטנה שהיא נשקה לו על הלחי,או שהוא לה.
טום נכנס הביתה עם פנים חמוצות ומודאגות.
"מה קרה?"
הוא הביט בי במבט מוזר ואמר "דורית וג'וני נוסעים"
"לאן?"
"הם..." הוא בלע את הרוק "ג'וני לא מרגיש טוב. שוב"
"מה?"
"הם נוסעים להרצליה. למשפחה של דורית ומשם לבית חולים אחר שיטפלו בו כמו שצריך. יבדקו אותו"
"אבל מה קרה לו?"
"אני לא יודע" הוא אמר "אני עובד היום במסעדה"
"ואני?"
"את לא חייבת" הוא אמר "תנוחי,את לא מרגישה טוב"

את העצב הרב שעל פניו של טום היה אפשר לראות בלי בעיה.
אחר כך הוא יצא מהדלת ועלה לדירתם של ג'וני ודורית.
התיישבתי על המיטה מכורבלת בתוך השמיכה הדקה שלי ולקחתי את הפלאפון. חייגתי לאמא.
הרגשתי שאני צריכה את אמא. שום תשובה,שום מענה.
הרגשתי שאני עומדת לצאת מדעתי. אבל מצד שני,גם אם אני אצא מדעתי?מי ישמע?למי זה יזיז?במה זה יעזור?
התקשרתי בסוף לחלי. חלי סיפרה שהכל מצוין אצלה למרות שעל הקול שלה שמעתי שלא הכל מצוין. היא יותר שקופה מניילון,חלי.
התגעגעתי אליו ומהרגע שאמרה 'הלו יפה שלי' עלו בי זכרונות אינסופיים.
אמרתי לה שאני נהנית בחופש ושעוד מעט בית ספר ושגרה. שגרה. כמה ששנאתי את המילה הזאת חיכיתי לה בקוצר רוח עכשיו.
היא ביקשה שאני אתקשר יותר ואמרה כי אני חסרה לה.
לא ידעתי איך היא מסתדרת שם בבית שלא שלה עם אנשים זרים ו'עלק אהבה' שמצאו לה בשקל תשעים.
ואולי....אולי היא באמת מאושרת? ואני סתם הוזה? אולי אני זאת הממורמרת שכולם נהנים ורק היא סובלת?
אולי.... זה סתם כי אני כזאת.
ואולי זה כי נטשו אותי. פאקינג נטשו אותי באמצע החיים. מה שונה הסיפור שלי מהסיפור של טום?
לפחות ממנו נעלמו בגיל קטן כשהוא בקושי הבין מה הולך מסביבו.
נשבעתי לעצמי שכמה ימים ואני אברר הכל ואם צריך אני גם אטוס לבד עד פינלנד ואמצא את אמא ואבא.

ההרגשה הרעה שהייתה לי לא עזבה אותי.
אז החלטתי להעביר את היום בשופינג. התקשרתי למיקי והיא לשמחתי אמרה שיש לה שעתיים חופשיות מהעבודה ושנוכל להסתובב קצת.
ואכן כך היה.
נפגשנו בסביבות הצהריים והסתובבנו לנו יחד.
העולם של מיקי היה עולם שונה משלי ובכל זאת הרגשתי מחוברת אליה מאוד.
אחרי סבב קניות מטורף שהסתכם בשמלה חדשה,ג'ינס קצר ושתי חולצות מגניבות שמיקי בחרה בשבילי,ישבנו באחד מבתי הקפה והזמנו סלט יווני גדול וטוסטים.
אני ומיקי התחלנו לדבר על המון הא ודא וגם על החבר הקודם שלה שהיה גם הראשון שלה במיטה.
מיקי הייתה מתוקה להפליא וכל פעם שהיה נדמה לי שהיא נכנסת לרגע דרמטי כשהיא מדברת על זכרונות עבר,היא הכניסה איזה בדיחה שהצחיקה אותי וגרמה לאווירה להיות שובבית כמוה.
"אבל תגידי לי את" היא נגסה במלפפון "מה קרה?הפרצוף שלך תשעה באב"
גירדתי בעורף באי נוחות ואמרתי שנמאס לי.
"נמאס ממה?"
"תעזבי,אני דכאונית מדי בזמן האחרון"
"עוד פעם הטומבוי הזה?"
"זה לא רק הוא,זה גם"
היא זנחה את הטוסט בצלחתה והתיישרה קשובה כשהיא נשענת כל הכיסא ומכחכחת בגרונה שאמשיך לדבר.
"זה קשה לי. כל הסיטואציה הזאת של תל אביב וחיים עצמאיים. אני פוחדת נורא. אני לא מבינה מה קורה. כאילו שאני משחקת תפקיד ראשי באיזה סרט עם תסריט רעוע של תסריטאי או במאי חולה נפש"
"מנחם גולן?"
צחקתי ואמרתי "אבי ביטר" ואחרי שצחקה גם היא חזרתי לרצינותי "זה סתם,פתטי. אני עוד מעט אחזור הביתה. אני לא מבינה את אמא שלי,את יודעת?
תמיד דאגה לדעת הכל עלינו ולהיות בקרבתנו. אני לא מבינה מה קרה פתאום שהם טסו?מה שכן,זה לא סתם"
"אולי באמת יש משהו שאת לא יודעת"
"אולי" שתיתי קצת מיץ "אולי גם בכלל לא אכפת לי כבר. שיחזרו כבר מה'טיז א-נאבי' שהם נסעו אליו"
היא תפסה את ידי וליטפה אותה על השולחן ואז אמרה "ומה עוד?"
"אחותי הגדולה ובעלה לעתיד נפרדו להם אי שם באירופה. אה ,כן והיא יוצאת עם גוי"
היא התחילה לצחוק ואמרה "נו זה לא כל כך נורא את יודעת איזה גדול יש להם?"
"תפסיקי!" הרבצתי לה עם חצי חיוך נגעל.
"וזהו?זה כל הצרות שלך ילדה מסכנה וגלמודה שכמוך?"
"לא"
אמרתי והנחתי את הסנטר על כף היד בעצב "אני מיואשת מהכל. ואני מתגעגעת לחברות שלי. למור המצחיקה,לשירן הדפקה ולליהי המשוגעת ולשקד הלסבית! עד שהייתה לי חברה לסבית. והכי מכל מתגעגעת לשי"
"מי זו שי?"
"שי היא החברה הכי טובה שלי. זאת אומרת,בפועל. כרגע היא איפושהו בארץ מסתובבת"
"נו אז שתבוא אלייך"
עיקמתי פנים "אני לא יכולה להטריד אותה עכשיו. לא משנה"
מיקי נשענה אחורה ואספה בידיה את שיערה החלק והארוך.
"ועכשיו גם ג'וני לא מרגיש טוב. אני לא מבינה מה הולך כבר עם הכל"
"ג'וני זה המאמא תרזה שלכם לא?מה יש לו?"
"באמת שאין לי מושג. טום מודאג מהחיים שלו"
"טום,טום,טום. זה כל מה שהעינים שלך אומרות"
"זה לא נכון,די"
"זה כן נכון. אני לא סתם אומרת את זה כדי להציק. אולי קצת" היא חייכה ברשעות.
"אני אוהבת אותו מיקי" הנחתי את הראש בין הידיים על השולחן והשמעתי קולות של 'בכי בכאילו'.
"אני יודעת"
"והוא לא שם עליי בגרוש"
"אני...גם יודעת"
"היי!" הרבצתי לה.
"את טיפשה!" היא צעקה "בגלל זה הוא לא שם עלייך. אמרתי לך מה לעשות כבר ואת לא מקשיבה לי"
"נו הלכתי! הלכתי לרוי הזה. הצטלמתי אצלו בבית והוא הזמין אותי לדייט ו....."
"מה הוא?!"
"הזמין אותי לדייט"
"ואת כאילו,יושבת כאן איתי בבית קפה המסריח הזה במקום ללכת להתארגן לדייט שלכם?"
"תפסיקי עם השטויות שלך!" צחקתי "אני לא יוצאת איתו. הוא התקשר מקודם וסיננתי. אין לי מצב רוח"
"אין לי מצצצצצצצצצב רווווחחחח" היא חיקתה אותי בעודף פרצופים "את כזאת זקנה רוני! ועוד אמרת לי שאת 'שרוטה ומשוגעת ובלה בלה',
את יותר מזכירה לי את סבתא רבתא שלי שושנה עליה השלום"
"לאן אני אצא איתו,מפגרת?!"
"לאן שהוא ירצה,מפגרת! הבן אדם מליין לפי מה שספרת. יש לו כסף לתחזק את שתינו. גם אם לא בשביל משהו,מה אכפת לך לעצבן את טום וגם להנות מדייט נחמד + פוטנציאל לארוחת גורמה שהוא ישלם עלייך? צק',והיא עוד טוחנת לי טוסטים פה"
מיקי המשעשעת הצליחה בדרכה שלה לגרום לי לשקול שוב את ענין הדייט עם רוי ואחרי שכנוע נוקב וחודרני התקשרתי לרוי ואישרתי את יציאתי איתו הערב.
"תלבשי את השמלה החדשה שקנינו!"
"אוי,איך את מתרגשת. לי בכלל לא בא לצאת. רוצה לצאת במקומי?"
"אמרת שהוא חתיך ועשיר,אממ למה לא בעצם"
"אוי. את מוזרה. ואם כבר מדברים על בנים,מה הלך שם אתמול עם המסומם ההוא?"
"אה,סתם. התחרמנו"
"מה?!" פקחתי את עיני כמו דג פיראו.
"אני לא איזו שרלילה,תרגעי. סתם זו הייתה הדרך היחידה לגרום לו להתלהב ממני. חוץ מזה הוא לא נראה ממש רע. זה לא ששכבתי איתו,ביג דיל"
"טוב" מלמלתי "מוזרה"
"תגידי תודה שעזרתי לכם! ושימי טיפ למלצרית ונעוף מכאן"

כשיצאנו מהקניון המשכנו להסתובב קצת בשנקין. אני עצמי התעייפתי ולמרות ההתלהבות שלי מכל חפץ או שתיים שאין אצלנו בעיר,רציתי לישון.
ביקשתי ממיקי שתפסיק לחפור על ה'דייט המדובר' שלי ושל רוי ותשב איתי לנוח על אחד הספסלים שם.
"פאק!" צעקתי "התחרות של טום! זה עוד שעה! אני לא אספיק בחיים"
"איזו תחרות?" היא התעייפה כבר מלשמוע את סיפורי האלף לילה ולילה שלי.
"תני לי את הטלפון!" לקחתי ממנה את הטלפון וקמתי לדבר ליד עץ בפינה שקטה. אמרתי לטום שלא יזוז מהבית ויחכה לי ונלך ביחד לתחרות שלו.
"אני במקומך הייתי מבריזה. כאילו,גם מתנהג אלייך כמו מטרד וגם את באה איתו מה את מושפ...."
"מיקי!!!!" צרחתי "הוא לקח את התיק!!" והצבעתי על בחור משופם שלקח מהספסל את התיק שלי שהיה מלא בכסף שהוצאתי זה עתה מהבנק חוץ מהארנק שהיה בכיס שלי בו היו 300 שקל בודדים.
מיקי שקלטה בהצתה מאוחרת את הענין פתאום נתנה ריצת ספרינט בדוך אליו ולי לא נותר אלא לאסוף את השקיות שלנו ,לרוץ אחריה ולצעוק "גנב,גנב!"
אני ומיקי התחלנו לרוץ אחרי המניאק,שיש לציין שהיה מהיר כמו ברדלס.
אף אחד מסביב לא הואיל בטובו לעזור וגם שמתי לב שלא היו כל כך הרבה אנשים.
מתנשמת כולי ניסיתי לצעוק למיקי שתעצור וקשה לי והיא צרחה לי מקדימה שהיא משיגה אותו כמעט תוך שהיא משחררת לעברו צרור קללות כשפתאום....... נעצרתי.
את שתי עיני תפסה מכונית אחת שלא פספסתי. לא פספסתי לרגע.
אוטו רכב שחור שהיה מוכר לי היטב ולא זכרתי מאיפה עד אשר ראיתי סמל קטן על השמשה האחורית.
מצמצתי בעיני ואז שלפתי את הארנק מהכיס שלי כשאני לא מזיזה את מבטי מהרכב לרגע ואז הוצאתי משם את הסמל ההוא.
הסמל שנפל לבחור המוזר,המתרים,שעוקב אחריי שאמר לי ש"כל דבר בזמנו". זה היה אותו סמל בדיוק כמה פעמים שלא בדקתי.
ואז ליבי החל לפעום שוב. מה זה הלוגו הזה?הוא קשור אליי ואיך הוא קשור אליי? בלעתי את הרוק.
מיקי קראה לי וצעקה "היי! תפסתי את התיק אבל חלק מהכסף הוא הספיק לקחת המניאק! את בסדר?"
אני עמדתי קפואה.
"רוני" היא נופפה בידה מול פניי "מה יש?"
"מה?כלום"
"רוני,אוטובוס! בואי,מהר!" היא סחבה אותי מהיד אבל ראשי נשאר תקוע ברכב,מביטה היטב ומנסה לחשוב על כל כך הרבה סימני שאלה.


"את לא חייבת לבוא"
"אמרת את זה 10 פעמים,ואני עדיין באה"
"בסדר" הוא אמר "גם ככה אני שוקל לצאת משם"
"מה פתאום!" צעקתי. הוא הביט לי בעיניים "מה פתאום לצאת מהתחרות הזאת עד שהגעת אליה"