הנסיכה על אדן החלון

בצהריים טום חזר לדירה ואמר שהוא הלך להוציא כסף מהבנק. אלוהים יודע איך הילד הזה מסתדר לו בתל אביב כל כך מהר.
"תרגע קצת,אתה לחוץ מדי"
"רוני,תניחי לי לנפשי"
"אתה פשוט מעצבן אתה יודע?" ישבתי על המיטה "כל דבר מעצבן אותך בזמן האחרון,מה נסגר?"
"שום דבר" הוא ענה קצת בכעס "פשוט אין לי כוח למשחקים שאת משחקת איתי. אני לא בן שנה"
"משחקים?אה כן?אני משחקת איתך משחקים. בוא נשמע איזה משחקים"
"תעשי לי טובה" הוא גיחך "את יודעת שאני בתקופה רעה שהכל נופל עליי בבת אחת ואת מתנהגת כאילו אני נהנה מזה.
את חושבת שאני לא יודע שיצאת עם רוי אתמול בכוונה כדי להשאיר אותי לבד במסעדה?ודווקא עם רוי,הבן אדם הכי נאלח שפגשתי כאן עד עכשיו"
הסתכלתי על טום בעינים פקוחות לרווחה לכמה שניות אחרי שהוא שתק ואז התפוצצתי מצחוק.
"תגיד,למה נראה לך שהכל סובב סביבך? לידיעתך הרבה,יצאתי עם רוי בגללי ולא בגללך. תתפלא אבל אני ממש נמשכת אליו. הוא בן אדם מקסים,זה שאתה רבת איתו על בקבוק או משהו לא אומר שאסור לי להתקרב אליו. אתה חושב שאני מחפשת לעשות לך בכוונה? אז יש לי חדשות בשבילך טום,
אני מרגישה אל רוי דברים ונהניתי איתו מאוד. הסיבה היחידה שחזרתי אתמול מוקדם היא.... לא,לא אתה,מצטערת. הסיבה היא שהרגשתי לא טוב"
"יופי" הוא ענה "אוקי"
שנינו שתקנו ולא הבטנו אחד בשניה.
ואז הוא אמר " את יכולה לצאת עם מי שבא לך זה בכלל לא אכפת לי. הפריע לי שזה דווקא הוא"
המשפט שלו העלה לי דמעות בעינים אז העדפתי לשתוק ולהשאיר את הראש שלי שמוט מטה.
הטלפון צלצל והוא מיהר לענות. הוא אמר שזו דורית ושנתקשר לאחראי מטבח שלהם שיפתח את המסעדה ונבוא לבית החולים מאוחר יותר.
אני התקשרתי לאחראי המסעדה בזמן שטום ניקה קצת את הבית והוריד את הזבל.
דאגתי נורא. לא ידעתי מה יש לג'וני ויותר דאגתי מאיך שזה ישפיע על טום. אולי זה וירוס או חיידק קשה?אולי יש לו איידס?הכל יכול להיות. מה אנחנו כבר יודעים על הבן אדם הזה?

"כשתסיימי להתלבש אני מחכה לך בחוץ"
הרגשתי רע.רע רע רע. איך הוא מעז להגיד לי שלא אכפת לו שאני אצא עם כל אחד כשהוא יודע שאני אוהבת אותו?
מה,הוא באמת כל כך טמבל שהוא קנה את ההצגה שלי שעברו לי הרגשות?

ההמתנה בבית החולים הייתה מפרכת. המבטים המרגיזים שטום הסתכל עליי בהם כל כמה דקות לא עזרו במיוחד לכעס שלי עליו.
התחיל להמאס לי להסתובב איתו. מתתי כבר להיות שוב בבית רחוקה מהצרות שלו וממנו וככה גם יעלמו וודאו הרגשות האלה שאין לי מושג מתי למה ואיך הם צצו.
בסופו של דבר דורית יצאה אלינו. הפעם היא הייתה נראית הרבה יותר שבוזה.
היא הסתכלה רק על טום במבט עצוב ואמרה "מה נשמע?"
"בסדר" טום קם לקראתי וחיבק אותה "מה איתך?מה איתו?"
"בסדר" היא אמרה "יותר טוב. הוא ישן קצת"
"מה קרה?" הוא ניסה לברר,היא לא ענתה. "עוד מעט הוא יתעורר ונראה כבר מה הלאה. מה איתך רוני?"
איך מפרשים את התשובה שלה?מה הלאה?
"אני בסדר תודה. קחי" הושטתי לה סנדויץ' שהכנתי לה לאכול "הכל יהיה בסדר,את תראי"
היא חייכה חצי חיוך ומלמלה 'תודה' .

זה היה היום הכי קשה שהיה לי הרבה זמן.
היינו בבית החולים שעות. דורית ביקשה מאיתנו שתנמנם קצת ואנחנו נחכה בחדר ההמתנה. כמובן שהסכמנו.
"אני שונאת בתי חולים. גם כשאני בריאה כמו שור ,כשאני מגיעה לכאן אני נעשית חולה"
"אף פעם לא הייתי בבתי חולים. חוץ מפעם מזמן כשהייתי קטן"
"עם אבא שלך?"
"גם עם אמא" הוא ענה.

אני ישבתי בכיסא מברזל אחד וטום ישב מולי,מעבר לשולחן ברזל מרובע קטן שהפריד ביננו.
שני ילדים קטנים,בני 3 אני מניחה,התקרבו לקראתנו. ילד וילדה קטנים וחמודה.
"אפשר לשחק כאן?" הילדה שאלה כשהיא אוחזת חזק בידו של הילד ומוצץ קטן תקוע בפיה. כמו גברת קטנה עם מוצצת.
חיוך ענק עלה לי,מי כמוני חולה על ילדים?
"בטח מותק" חייכתי אליה והיא שמחה שניהם הזיזו קצת את השולחן שהיה ביני לבין טום,השולחן שהיה הדיסטנס שלנו, והתחילו לאחוז יד ביד ולרקוד באמצע "עוגה עוגה עוגה".
אני וטום פתאום חייכנו חיוך קטן ומסמיק והבטנו אחד בשניה אחרי שהבטנו בהם.

למזלי,הטלפון שלי צלצל ויכולתי לברוח מהסיטואציה.על הקוו הייתה מיקי.
הלכתי ליד אחד החלונות וסתמתי אוזן אחת כדי לברוח מהרעש הרב שהיה שם.
"רוני,מה נשמע?"
"בסדר,מה איתך מותק?"
"אני..אני בסדר. איך היה עם רוי?"
"אממ..." גמגמתי "נחמד. אני אספר לך כבר אח''כ"
"אוקי,תקשיבי רוני"
"מה קרה?"
"אל תטיפי לי ואל תצעקי כמו בהמה"
"אני צועקת כמו בהמה?חצופה"
"הלכתי אתמול להפגש עם ההוא"
"מה? ההוא ההוא?"
"כן,ההוא. קוראים לו דניס בסוף אגב"
"לבדך?משוגעת אחת!"
"נו,ביקשתי משהו ממך! "
"טוב,תמשיכי"
"אני לא יכולה לפרט אבל ראיתי שם את הבנאדי הזה שטום דיבר עליו"
"באמת?וואו,אז הם באמת קשורים לאחיו!"
"אני חושבת שכן"
"זה גדול,אני אלך להגיד לו"
"לא!" היא צרחה פתאום "תקשיבי עד הסוף. בכל מקרה,אני חושבת שזה נכון רוני"
"מה נכון?"
"הם מסוממים שם. הם נוטלים שמים,מזריקים,הכל"
"מה?" לא ידעתי איך להגיב.
"אני לא יודעת מה להגיד לטום"
אני לא ידעתי עוד יותר ממנה מה להגיד.
"תסתירי את זה ממנו בינתיים עד הפעם שאני אלך ויהיו שם כל החברים שלו ואז אני אברר יותר על בראל"
"בסדר" אמרתי "אל תלכי לשם לבד יותר מיקי,בבקשה. זה מסוכן"

כשניתקתי את השיחה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מה אני עושה עכשיו?
איך אני מסתירה דבר כל כך גדול מטום?
חזרתי בצעדים קטנים למקום.
"מי זה היה?"
"מיקי"
"מה היא רצתה?"
"סתם,לדבר איתי"
יופי גברת שמעון. תשקרי,תשקרי לו בדבר הכי חשוב לו בחיים. תשקרי לו כי את פתטית שלא יודעת להתמודד עם המציאות.

דורית התעוררה סוף סוף והלכה לדבר עם הרופאים ואח''כ נעלמה לעוד חצי שעה בחדר של ג'וני.
ההתהלכויות ימינה ושמאלה של טום התחילו להטריד אותי ולגרום לי לכסוס את הציפורניים בלחץ.
בבית החולים כבר נהיה יותר שקט. כולם כמעט נעלמו ונשארו בודדים שביקרו בטיפול נמרץ.
"טומי" פתאום דורית יצאה ,שנינו קיפצנו לקראתה במהרה "תכנס אליו. גם את יכולה. אני יורדת למטה,חברה שלי באה"
אני וטום הלכנו מהר לכיוון החדר וכשהגענו לכניסה עצרתי אותו ואמרתי "עדיף שתכנס אליו לבד קודם,אח''כ אני אבוא"
הוא לא הגיב רק הנהן בראש. אני עמדתי בכניסה לחדר,הדלת הייתה כמעט סגורה ככה שיכולתי לראות מה קורה בפנים והשקט ששרר איפשר לי לשמוע בצלילות ובבירור את שיחתם.
"היי בן שלי"
"ג'ון,אח" הם מחצו זה את זה בחיבוק.
"דאגתי לך בן אדם,מה אתה מלחיץ אותי ככה?"
"אני מצטער ילד,באמת שלא בכוונה"
"אני צוחק. איך אתה מרגיש?"
"יותר טוב,יופי.יופי. שמעתי שאתה ורוני עזרתם אתמול במסעדה"
"כן" הוא אמר "עזרנו" הוא לא ציין בכלל שאני הברזתי לו לטובת רוי.
"אני שמח שהגעת אליי ילד. ידעתי שתגיע תמיד רק לא ידעתי מתי. אפשר לסמוך עליו תמיד"
"זה בסדר,בשבילך עשיתי את זה"
אחרי שתיקה של כמה שניות ותזוזות קלות של ג'וני על המיטה באי נוחות הוא אמר.
"טומי......אני צריך לספר לך משהו. משהו...לא כל כך טוב"
"מה קרה?"
"אני...אני חולה"
"את זה אני יודע,אבל..מה?"
"טומי,גילו אצלי סרטן בריאות. המחלה נמצאת כבר....בשלב מתקדם. אני מרגיש לא טוב הרבה מאוד זמן.
היו לי את כל התסמינים והזנחתי לא הלכתי לבדוק"
טום שתק. שתק ושתק. אני תפסתי את הפה הפעור שלי מחוץ לדלת והזלתי שתי דמעות מהירות.
ראיתי את הגב של טום ואת הראש שלו נשמט מטה.
"מה זה? אני רואה דמעה?לא ,לא. אל תעשה לי את זה ,ילד. אתה יודע שאתה הכי חשוב לי בעולם הזה. אל תבכה"
טום המשיך לשתוק ואז שמעתי את הבכי שלו מתחזק.
"אני...אני..." הוא ניסה להגיד ולא הצליח.
"אל תגיד כלום. פשוט תקשיב רגע,בסדר? אפשר לטפל בזה,אוקי? זה לא סוף העולם ואני לא אמות מחר. אני..אכנס עכשיו לסדרת טיפולים אינטנסיבית כנראה ואחר כך הקרנות ו....."הוא בלע את הרוק,חנק דמעות פנימה וודאי ואז אמר "ו..אפשר לטפל בזה. לרפא את זה,להקטין את זה,כל דבר. אפשר להלחם בזה. היי,אתה מכיר אותי לא?אני אחד שנלחם"
טום הנהן בראשו.
"אתה זוכר,כשרצו לקחת אותך ממני כשהיית עוד ילד? אתה זוכר איך לא נתתי להם להפריד ביננו?איך נלחמתי בהם?"
"כן,אני לא אשכח"
"ואמרתי להם- 'הילד הזה הוא אני. הוא כל מה שיש לי. אם אתם לוקחים לי אותו אתם הורגים אותי' וגם אמרתי 'מי ילמד אותו לנגן בגיטרה אקוסטית עכשיו?אחרי שהוא למד כבר קלאסית?' "
חיוך עלה על פניו של ג'וני. קיוויתי שגם על פניו של טום שלא ראיתי,ראיתי רק את גבו.

ג'וני התחיל לבכות בעצמו קצת.
"ותראה אותך עכשיו,אה? גבר! לא ילד,גבר! גבר נערץ שהולך ברחוב ומסובב לכל הבחורות את הראש. גבר שיודע לנגן בגיטרה חשמלית אפילו, ויכול ללמד אלף כמוני"
טום תפס את ידו חזק,לחץ אותה ובכה.
"אני מבטיח לך ילד שלי" הוא לחש "אנחנו ננצח את זה. אתה יודע שאני לא אוותר הרי"
"כן...כן"
"עוד משהו אחד טום" הוא אמר "הילדה הזאת שאיתך,רוני. היא זהב"
הדמעות שלי התחזקו כששמעתי את זה.
"אני לא יודע מה קורה איתכם,רק תהיה בטוח שהיא אוהבת אותך"
טום לא הגיב ואמר "תעזוב את זה עכשיו"
"אני פשוט מבקש ממך בקשה אחת,תגשים את החלומות שלך. אל תעצור אף פעם. זה כל מה שניסיתי ללמד אותך תמיד.
אם אתה רוצה להיות פאקינג זמר? אז יאללה,לך תהיה זמר! ואם אתה רוצה להיות מליונר,אז תעשה הכל להיות מליונר.
ואם אתה רוצה להתאהב אז תוריד את הגבולות שלך. אני יודע,אני יודע אותם"
טום וג'וני בכו כל כך.
"תחזור אחריי : "טום וג'וני לא יפרדו אף פעם אף פעם בחיים"
"טום וג'וני...לא..לא יפרדו אף פעם אף פעם בחיים".

"ועכשיו תנגב את הדמעות ותצא החוצה כמו גיבור להרגע. אני הולך לישון ונתראה מחר"
טום התנפל על ג'וני בחיבוק ולא אמר כלום,רק חיבק אותו.
ואח''כ קם ניגב את דמעותיו ויצא החוצה.
אני חיכיתי לו בחוץ.
הוא עמד מולי,הביט לי בעינים הדומעות שלי עם העינים הדומעות שלו ושתק.
ניסיתי לתפוס את ידו ,הוא הרפה אותה והלך.

הוא לא חזר שעות.
חזרתי הביתה עם דורית והוא עדיין לא חזר. דאגתי לו,דאגתי כל כך.
אבל לא עשיתי דבר.
בכיתי במיטה שלנו שעות על גבי שעות והתקשרתי לשי. למזלי,הפעם גם היא הייתה זמינה.
"שי,שי,שי"
"מה קרה מותק?" היא לחשה,היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר חזק כי היא ישנה בחדר עם טליה והיא רדומה.
"אני לא יכולה יותר שי,תגידי לי שיהיה טוב כבר"
"הכל יהיה בסדר ילדונת,באמת. את תראי שעוד מעט הכל הכל ה-כ-ל יחזור להיות מה שהיה ויהיה יותר טוב"
"אני לא רואה את זה קורה,תעזרי לי שי" שרטתי את גופי בציפורניי.
השקט הזה הפחיד אותי,הבדידות הזאת הפחידה אותי כששכבתי על גבי במיטה הקרה והבטתי לתקרה ולא יכולתי להפסיק לבכות בקולניות.
"תרגעי,תרגעי. מה קרה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה. הכל מת שי,הכל מתמוטט. אני ...אני פגע,אני מחלה אני קללה. כל מקום שאני מגיע אליו מישהו מת,משהו מתפקשש,
הכל משתנה ונהרס. אני הרס"
"תפסיקי לדבר ככה. בשבילי למשל, את האור בחיים שלי"
"אבל איפה את שי? איפה כולם? למה חשוך כל כך?למה טום לא חוזר?"
"טום?איפה טום?את לבד?"
"הוא לא חוזר שי,הוא יצא מזמן. לפני שעות. ולא חזר"
"הוא בטח מסתובב איפושהו,איפה הייתם?"
"סיפרו לו משהו כבד. משהו עצוב,משהו רע מאוד. משהו שאני לא יודעת איך לאכול והוא ברח. הוא השאיר אותי לבד ולא אמר לאן הוא הולך.
ואני דואגת לו שי,דואגת כל כך"
"מה קרה לו?"
"אני לא רוצה לדבר על זה" אמרתי בקול צלול יותר "אני מצטערת. תדברי איתי יותר שי,בסדר?אני מפחדת קצת. אני מרגישה שאני מאבדת את זה. את השפיות.
"את לא. את סתם קצת ברחת מהמציאות,עוד מעט זה יגמר ונהיה שוב יחד. באמת"
"מבטיחה?"
"נשבעת "
"היא לא הייתה כל כך טיפשה לדעת ש....הכל נהרס כבר"

ניתקתי את השיחה עם שי וניסיתי להרגיע את עצמי במיטה.
רציתי להתקשר כבר למשטרה מהדאגה,רציתי להעיר את דורית אבל לא יכולתי. כל הדרך הביתה היא רק בכתה ובכתה ובכתה.
אהבת חייה,הבן אדם שהיא הייתה צריכה להתחתן איתו עתיד למות.
הדלת נפתחה בסביבות השעה 3 וחצי כשהייתי עירה לגמרי.
טום נכנס פנימה דומע כולו והביט בי בחושך,הבטתי בו בחזרה ושתקנו.
הוא נכנס לידי למיטה בפתאומיות וחיבקתי אותו חזק. הוא חיבק אותי בחזרה. כיסיתי את שנינו עד למעלה ובכינו.