קישור לשיר להורדה:
http://www.sendspace.com/file/v2e8ta
-מופעל השיר-
את החולצות הרבות,הכנסתי ראשונות עליהן בצורה מגולגלת דחפתי את כל זוגות המכנסיים.
את הארון פתחתי ולא ראיתי כלום מרוב הבלאגן אז בסוף משכתי הכל החוצה וכל הדברים התפזרו על הרצפה.
התחלתי לבעוט בחפצים עם הרגל,להזיז מהדברים שלי את כל הדברים שהיו קשורים לטום.
הוצאתי את כל השטויות שהבאתי איתי והכנסתי פנימה לתיק הגדול. אח''כ רצתי למקלחת ומשכתי משם את כל האיפור שלי,הסיכות,הגומיות,המסרק וכל מה שהיה קשור אליי.
אחרי שבדקתי שלא שכחתי כלום במהירות,יצאתי מהדלת ונעלתי אחריי ופשוט...התחלתי לרוץ.
מעולם לא הרגשתי כה מושפלת,מעולם לא הרגשתי כזאת אכזבה.
רק אתמול בלילה הוא,ברוב רוע ליבו,ליטף אותי ונגע בי ונישק. הוא אמר שאני מתנה בשבילו,הוא ביקש שאני לא אעזוב לעולם והבטיח שגם הוא לא.
עוד לא הגיע הבוקר והוא ברח.
הדמעות לא הפסיקו לרדת,לא כאב לי כך מימיי. גם לא כששחר בגד בי,גם לא כשנפרדנו כבר אז.
לא ידעתי לאן אני הולכת ולמה,ידעתי רק דבר אחד : אני לא רוצה לראות אותו יותר.לעולם.
רגילהלכתי לבדי ללא מטרה באוויר הפתוח ובכיתי.
ועירפול של זכרונות התחיל להציף לי את המוח וגיטרה,ובריחה,ושירים,ושנאה,ואהבה,ופחדים,
ולחץ,ובתי חולים,ות''א,ו'בית' ונשיקות ובריחות שלו ממני.
הכל ביחד היה כנראה יותר מדי בשביל בן אדם כל כך עלוב כמותו שנתתי לו את הלב שלי
והוא פשוט לקח אותו וריסק..
-כאן מופסק השיר-
"מה,מה זאת אומרת אבד לך המפתח?"
"אבד לי,אבד לי!" בכיתי בשיחת הטלפון עם שי.
"רגע,תרגעי. אני לא מבינה כבר כלום. את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?"
"כן,שי"
"תקשיבי,נתת לי פעם מפתח,זוכרת? כשההורים שלך היו בירושליים ואמרת שאת בטח תשני ואם אני ארצה להכנס ו.."
"כן! הוא אצלך?"
"יכול להיות. אבל בבית"
בכיתי עוד יותר.
"אבל תקשיבי,אני יכולה לחזור מחר הביתה ולתת לך. זו לא בעיה בשבילי"
"אז תעשי את זה" אמרתי "בבקשה"
"אבל אני לא רוצה שתהיי בבית לבדך"
"אני לא" אמרתי "אני אתקשר לשלומי שיבוא או משהו"
"די רוני,זה לא הגיוני. את יודעת שהוא לא. את הרי לא הולכת לספר לו איפה היית כל הזמן הזה,לא?"
"שי אני רוצה להגיע הביתה,אני רוצה עכשיו!"
"בסדר,תחכי עוד יום. מחר תסעי הביתה ואני גם אבוא ואז תחליטי מה את רוצה לעשות. אני בעד שתצטרפי אליי ואל אמא שלי"
"מה פתאום!" בכיתי "לא"
"למה לא?תאמיני לי שאמא שלי תשמח וגם אני"
"לא יודעת" אמרתי "את בטוחה?"
"בטח,אהובתי. רק עד שהעניינים יסתדרו ואמא שלך אמרה הרי שהם בקרוב באים,לא?"
"כן" אמרתי "אני מקווה".
"ומה תעשי עד מחר?תחזרי לדירה?"
"בחיים לא" אמרתי "אני רצינית,אני לא מוכנה להסתכל לחרא הזה בעיניים"
"תרגעי יפתי,עברת דברים גרועים יותר"
"וזה מצדיק את זה שאני עוברת אותם שוב?"
שי שתקה ואז אמרתי "אני אסתדר הלילה. תודה בכל מקרה,תדברי איתי"
"אוהבת אותך" היא אמרה ואני כבר לחצתי על סיום השיחה.
העינים שלי היו נפוחות כבר והשיער היה פרוע. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי ולאן אני הולכת.
ישבתי,סתם ככה,על ספסל אחד בפארק ועצמתי את העיניים ורק הבעתי משאלות:
הלוואי,הלוואי ולא הייתי נוסעת עם שי לקרית שמונה אף פעם.
הלוואי ולא הייתי נדלקת על טום.
הלוואי ואמא ואבא לא היו כל כך טיפשים בשביל להכנס לצרות.
הלוואי וחלי לא הייתה עוברת לגור עם ראובן,ששלומי לא היה עורך דין כל כך עסוק וששני לא הייתה טסה.
הלוואי ששחר לא היה מניאק,וששי לא הייתה נוסעת כל הזמן.
הלוואי שלא הייתי נוסעת ל'בית' והלוואי שלא הייתי מציעה את ההצעה המטופשת הזאת-לברוח לתל אביב.
הלוואי שלא הייתי מתאהבת בו והלוואי שלא הייתי מספיק טיפשה להאמין שזה באמת יקרה ביני לבין בן אדם שלא יודע מה זה לאהוב.
הלוואי,ולא הייתי כאן עכשיו.
הפלאפון צלצל בדיוק ובבהלה פתחתי אותו.
"הלו!"
"ר...ר..רוני?"
"מי זה?"
"זה ברנע,הבוס שלך"
"אה" אמרתי.
"איפה את? את לא מתכוונת להגיע?!" הוא כעס.
"לא" אמרתי "אני מתפטרת"
"מה זה מתפטרת?ככה סתם מתפטרת?"
"כן" אמרתי "עוד משהו?"
"לא" הוא אמר "ממש חוצפה יש לך ילדה!"
"בסדר" אמרתי "תגיד,טום הגיע?"
"מי זאת טום?!"
"טום,הילד שבא איתי תמיד"
"לא!" הוא שאג "עוד חוצפן כמוך,גם הוא התפטר ושכח להודיע?"
"לא יודעת" אמרתי "להתראות,אדם עלוב".
"מה ..מה אמרת מה ש..."
ניתקתי.
אחרי שניתקתי,נרדמתי על הספסל ההוא,מסתבר.
פודל שחום ומכוער הזכיר לי את העובדה הזאת כשהוא קיפץ מתחת לספסל שלי ונבח והקפיץ אותי משנתי.
הרגשתי כמו איזו הומלסית מוזנחת שנרדמת באמצע הרחוב.
אח''כ,עצרתי לקנות לעצמי משהו לאכול ואז החלטתי להתקשר למיקי ולבקש ממנה להתארח אצלה עד מחר,עד שאסע הביתה.
היא,כמובן,הסכימה ואמרה גם שיש לה יום חופש מהעבודה.
אחרי עיכובים רבים וטעויות רבות בדרך הצלחתי להגיע לכתובת שנתנה לי.
תקתקתי בדלת הבית עד שבחורה מתולתלת פתחה לי את הדלת ושאלה את מי אני צריכה.
עליתי במדרגות הבית אל חדרה של מיקי ותקתקתי שוב בדלת.
"יבוא" היא צעקה.
כשפתחתי את הדלת הייתי מוכנה כבר להשתפך בפניה אבל אז גיליתי בחור מקועקע מלא פירסינגים ששכב על מיטתה,ממש לידה.
"אה,סליחה" אמרתי. היא צחקה ואמרה "כנסי,טיפשה"
"וואו רוני,מה קרה?" היא הוסיפה אחרי שהרעיפה בי מבט.
"תודה רבה"
"לא,את נראית נורא"
"תודה!" הנחתי את התיק על הרצפה.
"נו,לא במובן הזה. את נראית כאילו עבר עלייך פיל"
"סוג של" מלמלתי.
"תכירי" היא אמרה אחרי כמה שניות "זה יודה"
"היי יודה" אמרתי מבלי להביט בו כמעט.
ביקשתי ממיקי לשטוף את הפנים והיא שלחה אותי לשרותים הצמודים.
אחרי שהתרעננתי מכל הדמעות,הנפיחות בעינים נשארה,אבל לפחות הרגשתי קצת יותר טוב.
לא הבנתי מה היודה המוזר הזה עושה שם ולמה הוא שותק ומחייך כל הזמן.
אח''כ התיישבתי על הפוף הגדול של מיקי ונשענתי אחורה כשאני עוצמת עינים ומנסה להרגע מהכל.
"אז מה,רוני חברה חדשה שלך?" הוא שאל.
"סוג של" היא אמרה "סתם קרציה"
אני ,עם עינים סגורות,חייכתי.
"איזה זונה,לא הייתי מוותר לה ,רוני"
הרגשתי לרגע שהוא מנסה להתחיל איתי ובמצב השפל ודוחה שהייתי בו,זה פתאום החמיא לי.
פתחתי את העינים ואמרתי "אני ארביץ לה אח''כ"
"את רוצה שאני אעשה בשבילך את העבודה?" הוא קרץ לי.
"אם בא לך"
הוא התחיל להכות את מיקי שנלחמה בו כמו מתאגרפת ואני ישבתי וצפיתי בהכל מהצד.
"רוני,תחכי כשהוא ילך את תקבלי את מה שמגיע לך" היא אמרה.
"מסריחה,לא מספיק אמרת שאני מכוערת היום,גם אמרת שאני קרציה"
"נו כי זה מה שאת"
"די,מגעילה!" הוא צעק עליה "תראי איזה יפה היא"
"או,תמשיך" התלהבתי.יש לציין שכל זה מבלי להזיז את חלקי גופי מהפוף.
יודה חייך ואז אמר שהוא הולך לקחת את הדברים שלו. לא הבנתי למה בדיוק הוא התכוון אבל אז ראיתי שהוא הוציא מהמקלחת כמה חפצים והכניס אותם בתיק ואז אמר שהוא צריך לזוז.
"למה?תשאר עוד קצת" אין לתאר את השפלות בה הייתי. בחור שעוד לא הכרתי ובכלל לא היה קרוב להיות הטעם שלי,עניין אותי.
"אני ממהר,בובה" הוא קרץ וחשף פירסינג נוסף בלשונו.
"יאלה,להתראות לכן בננות. ביי רוני היפה וביי מיקי הקופה"
"צא,צא כבר" היא צעקה אליו.
"מה,הוא ישן כאן?"
"כן,אמרתי לך אתמול כבר שידיד בא לישון אצלי"
"אה" אמרתי "את חושבת שמצאתי חן בעיניו או שהוא סתם החמיא לי?"
אחרי פיהוק ענק והתמתחויות רבות היא הביטה בי ואז התחילה לצחוק ואז צעדה לכיוון השרותים וצעקה "יודה הומו,רוני"
"נו,את לא מתכוונת לספר מה יש?"
העינים שלי נעצמו מכובדן,מרוב הדמעות שכבר זלגו כל היום.
"זה נגמר" פתאום הראש חזר למחשבותיו הקודמות "זהו" הדמעות חזרו לרדת.
"מה נגמר?"
"אני וטום. אני נוסעת מחר הביתה"
"את צוחקת נכון?" היא התיישבה סמוך אליי.
"לא" אמרתי "הלוואי"
"מה קרה בובה?" היא ליטפה את ראשי כשבכיתי.
ספרתי למיקי את כל תרחישי הלילה הקודם והיא הייתה אחוזת הלם ועצבים.
"תעזבי אותי! אני לא שואלת אותך! עכשיו אני מתקשרת לבן זונה הזה ואומרת לו את כל מה שאני חושבת"
"די,די כבר"
"לא!" היא צרחה "מי הוא חושב שהוא?מי הוא שהוא ינצל אותך ככה?"
"ינצל?" שאלתי. שאלה רטורית. לא הצלחתי לעכל בעצמי את כובד המילה.
"כן רוני,עם כל הכאב,זה מה שהוא עשה. ניצל"
"את צודקת" אמרתי ואז הבכי התחזק. היא חיבקה אותי וכל מה שמלמלתי היה שאני לא רוצה לשמוע ממנו לעולם.
לא שגם ככה הייתי שומעת,כי הוא לא טרח מהבוקר להרים צלצול קטן.
ביקשתי ממיקי להשאר אצלה עד מחר בבוקר,עד שאני אסע הביתה ואשאר עם שי.
היא אמרה שמבחינתה אני יכולה להשאר אפילו יותר ולהרגיש כמו בבית אבל כמו שרציתי היה לישון.
היא סידרה לי את המיטה ואמרה שהיא הולכת להביא את בן דוד שלה כדי שתשמור עליו אצלהם בבית במסגרת בייביסיטר.
נכנסתי למיטה עם השמיכה עד למעלה ומשכתי משיכות אחרונות את הנזלת הרבה שהצטברה מהבכי הממורמר האין-סופי שלי.
מיקי כיסתה אותי בקפדנות ואח''כ נשקה לי חזק ואמרה שאני מדהימה ושהיא שמחה שהיא זכתה להכיר אותי.
המילים שלה עזרו לי להרגיש קצת יותר טוב ותו לא. כי הרגשתי כל כך אפסית. כל כך כלום,בגללו.
כשישנתי חלמתי חלומות רבים. אחד החלומות שזכרתי גם כשהתעוררתי היה החלום הכי מתוק שהיה מזה זמן רב:
חלמתי שאני בבית ושיום שישי כבר. שאמא מגישה את הדגים שהכינה ואבא שם את הכיפה מצחיק על הראש ואז אני ושלומי צוחקים שזה נראה כמו מגבעת. אח''כ עומר ושני נכנסים שלובים יד ביד כשלשני כבר בטן הריונית ואז גם חלי נכנסת עם שמחת החיים התמימה שלה.
כולם שרים,כולם שמחים,ממש כמו פעם. ממש כמו מה שלא יהיה.
כשהתעוררתי,אמא ואבא היו בחו''ל,חלי עם אדם זר,שלומי בקצה השני של הארץ ושני,פרודה מעומר,מסתובבת עם גוי בקצה השני של העולם.
ואני,אני הכי סתם מכולם. אני תקועה בת''א בדירה של ילדה שאני לא מכירה עם חיים של ילדה ש...אני לא מכירה.
כשהתעוררתי נזכרתי בהכל וכל המחשבות צפו לי-מן קונספירציה מושלמת כזאת שגרמה לבכי לחזור ולהתחדש.
הבטתי בטלפון הנייד שלי,אף לא שיחה אחת. בטח שלא מהיצור היצורי חסר הרגשות הזה.
השעה בשעון הייתה פאקינג 7 בערב. אין לתאר כמה חזק ישנתי.כנראה שאתה נרדם חזק מאוד כשאתה מעדיף לא לקום בכלל.
יצאתי מהחדר בצעדים קטנים,מתביישת בכל צעד שלי,שמא אתקל באבא/אמא של מיקי,אבל מהר מאוד ראיתי מול עיני את סלון ביתם הגדול ובו ישבה מיקי עם ילד קטן ושיחקה איתו.
"היי" היא חייכה אליי כשירדתי אליהם.
"ההורים שלך בבית?"
"לא" היא אמרה "רק אני את ויהל"
"היי יהל" נופפתי בידי לשלום והוא נופף חזרה.
"עשו אותי בייביסיטר,ראית?"
"כן" אמרתי. הבטן שלי קרקרה חזק כל כך שמיקי זינקה מהספה ואמרה שהיא תחמם לנו משהו לאכול. לא התנגדתי.
אחרי הכל,לא אכלתי שעות ארוכות.
"אנ....אני מרגישה מוזר" היא אמרה "כאילו שנכנסת לחיים שלי כדי לסמל לי משהו"
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודעת. מאז שהכרתי אותך,למדתי דברים"
"כמו מה?איך לצאת פתטית בלילה אחד? או איך להיות פתטית בכללי?"
היא גיחחה ואז אמרה "לא. למדתי מה זאת אהבה"
בלעתי את הרוק "ממני?"
"אף פעם לא הייתי מאוהבת ככה,בצורה בה את"
"הלוואי שלא הייתי"
"לא" היא אמרה "את לא מבינה מה אני מנסה לומר. אני מתכוונת ש...תנסי לראות את הצד הזה. שמישהי כמוני שהחיים שלה כל כך מפוזרים,הייתה מתה להיות במצבך. כן,כן. עם כל הכאב. הייתי מתה להיות רק מאוהבת,לחוות את זה"
"לא האמנתי שאני אוהב שוב" תפסתי את הראש בשתי ידיי ושיחקתי בשיער "כל כך מהר התאהבתי שוב. אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה לשחר"
"שחר זה הכונף שבגד בך?"
"כן" אמרתי "הגורו שלי"
"הגורו שלך?"
"כן. אחריו הייתי צריכה לדעת איך חיים,איך מתנהגים. צריכה להבין כבר שאנשים זה יצורים רעים ושבנים - זה הטופ"
"את סתם" היא אמרה "הוא לא צריך להוות בשבילך שום חלק בחיים"
"הו הו איזה חלק הוא היווה בשבילי"
"את רוצה להגיד שבגללו את לא סומכת על אנשים?"
היא התיישבה לידי והביטה לי עמוק בעינים. שתקתי ואז אמרתי "בגללו אני לא סומכת גם על עצמי "
אני ומיקי ישבנו לאכול פיצה שהיא חיממה וסלט שהיא חתכה. היא פינקה אותי בצורה כל כך נערצת אבל מרוב השביזות לא היה לי כוח להודות לה אפילו.
אחרי שדודתה באה לקחת את הבן שלה,נשארנו רק שתינו בבית.
"אז ככה זה כל יום?" שאלתי "את..לבד?"
"בערב?אני חוזרת מהעבודה,מתקלחת ויוצאת. לפעמים אמא או אבא שלי פה"
"וואלה. אצלי..זה אף פעם לא היה ככה"
"אז איך זה היה?" היא התעניינה.
"אנחנו המשפחה הכי משפחתית בעולם. תמיד...תמיד ביחד. תמיד אחד בשביל השני ו..." אמרתי "ו....."
לא הצלחתי להשלים את המשפט והבטתי למיקי עמוק בעינים והתחלתי לבכות שוב. הפעם זה היה בכי רצוף,ארוך,קולני ועמוק.
היא חיבקה אותי אבל הרפיתי את עצמי ממנה שוב ושוב עד שנכנעתי לחיבוקה. לא יכולתי לעצור את הבכי,אבל הייתי חייבת לעצור את מלאכת האשליות שנותרתי לחיות בהן. אהבה,משפחה,חברים - לא נותר כבר כלום.
ופחדתי. כל כך פחדתי.
מיקי הפצירה בי לצאת לבלות קצת אבל סירבתי שוב ושוב. אמרתי לה שהיא יכולה לבלות אם בא לה,ושאני אשאר כאן. לא הפריע לי.
היא כמובן,סירבה ואמרה שנשאר ביחד ונראה סרט מאוחר יותר ושהיא תזמין חברה טובה שלה,חגית,שמאוד מזכירה אותי לטענתה.
לא היה בא לי לראות אף אחד אבל גם לא היה נעים לי להכתיב לה ערב מדכא בבית,עם יצור מדוכא כמוני.
"זהו,בדקתי. הקוו הכי טוב בשבילך יוצא מתל אביב ב-10 ורבע"
"מה שאומר שאני אהיה בבית בערך ב- 12 וחצי,1"
"כן" היא אמרה "אבל...אולי תשארי" מבטה היה עצוב. זה גרם לי להרגיש שבאמת היא נקשרה אליי.
"את מדהימה מיקי ואין עלייך,אבל לא"
"נו פליז. אני אבנה לך חדר בבית. ובעצם,מה אבנה לך? יא גנובה,את ראית איזה בית יש לי? כל החדרים פנויים. גם החדרים של ההורים שלי בטח יהיו פנויים בקרוב. שכחת,ההורים שלי זונה וסרסור,הם ביחסים פתוחים תיכף" היא חייכה חיוך זדוני וגרמה לי לצחוק.
"אני מבטיחה שנשמור על קשר ואני גם אבוא לבקר וגם את תבואי אליי. כשהכל יעבור"
"בטח" היא אמרה "אני מבטיחה. יש לך כסף מספיק לנסיעה?"
"בטח" אמרתי "קניתי כבר כרטיס בבוקר"
"ההורים שלי יחזרו מאוחר הביתה. אפשר להשתולל"
"כן,בטח. הנה,אני עולה על עמוד ועושה סטרפטיז קורע לבבות"
היא צחקה ואז אמרה שחגית אמורה להגיע.
כשחגית הזאת הגיעה היא הייתה נחמדה מאוד אבל לא היה לי כוח לשמוע את קולה הצייצני.
לא הבנתי מאיזה כיוון מיקי הסתכלה עליה בדיוק לפני שאמרה שהיא מזכירה אותי. לא שהיא קופה,חלילה. סתם לא באה לי בטוב.
ואולי אני סתם הקופה פה שמתפלצת על כולם רק בגלל חמור מצוי אחד שהרס אותי כליל?
"אז את כבר חוזרת הביתה?חבל,רק הכרנו"
"כן" אמרתי "מצער,מצער" ואז היא צחקה.
מיקי שאלה 'על מה אתן מרכלות שם' וחגית אמרה שאני סתם נחמדה ומזכירה לה את עצמה. ואני ישבתי בשקט ושאלתי את עצמי "מאיפה מאיפה?!?!?!"
מיקי התיישבה לידנו ושמה לנו ביד בקבוק בירה וחטיף שוקולד.
"מה את מביאה לי בירה" אמרתי בשביזותי "רק זה חסר לי עכשיו"
"די כבר" היא בעטה לי ברגל "תשתחררי. תחשבי שזו הפעם האחרונה שתראי אותי,צריך לחגוג את זה"
חייכה חיוך קצר ואז אמרתי "יודעת מה? אולי זה באמת שאני צריכה עכשיו" ואז פתחתי איתן את בקבוק הבירה ושלחנו אותו ל'לחיים'.
הן דברו ביניהם וצחקו ועישנו ואני הייתי בעולם משלי. לא היה לי כוח אפילו לבכות,לא היה כוח לזוז.
בחצי שמיעה,הבנתי שהן מדברות על בחור אחד שחגית נדלקה עליו ומיקי הייתה דלוקה עליו ביסודי.
"אני אומרת לך,הוא לא נותן הבחור הזה"
"מאיפה את יודעת? ניסית לגעת גם בו יא מיוחמת?! בכיתה ו'?"
"נו די,אל תדביקי סטריאוטיפים"
מיקי הצחיקה אותי בחטף השמיעה. אבל מיד אחרי זה חזרתי לבהות בטלויזיה שדלקה ולא אמרה לי דבר. לא הצלחתי להתרכז ולא לשניה.
"אני גם אמרתי שהוא היה סקסי"
"סקסו?" הסתובבתי בבהלה.
"מה?" חגית שאלה.
"אמרת עכשיו 'סקסו' ?"
"לא" היא אמרה "אמרתי סקסי" היא ומיקי הביטו במבט של 'היי,מה את רוצה משוגעת?' ואני אמרתי "אה,לא חשוב"
אח''כ הסתובבתי לצד השני והדהד לי בראש הצליל 'סקסו'.
הפעם הראשונה שפגשתי אותו. כאילו שזה היה לפני דקה. היום הארור ההוא בו נסעתי להרגע מכל הבלאגן בבית,והגעתי לקרית שמונה עם שי.
כל כך לא רציתי ללכת ל'בית' ההוא ובטח שלא להתקרב לכל הילדים שישבו שם אבל אז הוא פתאום ניגן. הוא ישר מאחורי המדורה בחושך וזהר,
ושר עם הקול המדהים ביותר בעולם ואני נשביתי.
"זה אתה ששרת מקודם?"
"אני?כן"
"אתה שר מאוד יפה"
"תודה בייבי"
"אני סתם מחרטט"
"היא שמעה בקולה את השעון מתקתק,השעה שלה לעזוב קריבה"
הזכרונות הראשונים עלו לי במוח כמו סצינות אחת אחר השניה. מילים שהוא אמר,חיוכים שהוא פיזר,דמעות שהוא הזיל רק לידי,לא ליד אף אחד אחר.
הימים ההם איתו בהם מצאתי עצמי כבולה תחת החבלים שלו -חבלים של יופי,פאר ואצילות נפש שלא ראיתי בחיים.
ואח''כ,כשברחתי אליו,ואיך שהוא דאג לי. ואיך שברחנו יחד כנגד כל הסיכויים וכל הזמן שעבר וכל מה שעברנו והנה....זה נגמר.
זה כמו סרט אהבה שסופו טרגי. זה כמו ספר שהגיבור בו מטומטם,זה כמו חלום שחייתי בו ועכשיו הגיע הזמן להתעורר.
זה משהו שנגמר,ולא יחזור עוד לעולם. אני לא אראה אותו שוב. את החיוך שלו,את העיניים שלו.
"רוני...את ..בסדר?"
"מה?כן" ניגבתי את הדמעות.
"מה קרה יפיופה?" חגית נבהלה.
"עזבי" אמרתי "זה בסדר"
"עזבי אותה חגיתי. פשוט איזה טינופת שלא שווה אותה,פגע בה"
"מה,באמת?"
"כן,אבל אני לא רוצה להכנס לזה"
שלושתינו שתקנו ואז הפלאפון שלי צלצל. זינקתי אליו כמו משוגעת.
רצתי במדרגות וכשהגעתי חזרה לסלון עניתי .
"רוני?זאת דורית"
נשמתי עמוק "אה,היי דורית"
"תגידי מותק,הכל בסדר?"
"אממ..." אמרתי "למה...למה את שואלת?"
"כי ראיתי שהבית כולו הפוך ואת לא שם שעות"
"אה" אמרתי "דורית אני מצטערת כל כך. אני..אני עוזבת"
"מה עוזבת,לאן?"
"אני נוסעת מחר בבוקר בחזרה הביתה"
"ההורים שלך חזרו?איזה יופי!"
"לא,הם לא חזרו. אני הולכת לחברה טובה שלי. אני מצטערת על הפתאומיות ואני מודה לכם על כל הדברים המדהימים שעשיתם בשבילי. אני מקווה שהכל יהיה בסדר עם ג'וני ושאת תהיי חזקה"
דורית השתתקה ואז אמרה "מה,אני לא מבינה"
"זה פשוט....אני פשוט צריכה לעשות את זה" אמרתי "אבל תבטיחי לי דבר אחד"
"כן?"
"תבטיחי לי שאת לא אומרת לטום איפה אני ושאת יודעת בכלל שאני נוסעת הביתה. אל תגידי שדיברנו"
"אוקי" היא אמרה "אם זה מה שאת רוצה"
"תודה"
"איפה את עכשיו? את עוד בתל אביב?"
"כן אני אצל חברה. ואני בסדר"
"את צריכה משהו?"
"לא לא. הכל בסדר,תודה. הכל בסדר היום עם ג'וני נכון?זאת אומרת...לא קרה לו משהו מוקדם בבוקר?"
העליתי את ההשערה המופרכת שאולי טום הלך לבקר את ג'וני בכלל.
"לא,הוא...בסדר. למה?"
"לא,סתם. לא משנה"
"רוני,אם זה לא יותר מדי,אני יכולה לבקש ממך בקשה?"
"בטח,ברור"
"אם את באמת רוצה להודות לי על הכל אז תעשי בשבילי טובה אחרונה ותלכי היום לקחת חמגשיות ליתומים"
"היום?" שאלתי והבטתי בשעון "אמממ..בסדר,סבבה. אבל אני לא יכולה להגיע אליכם"
"תגיעי למסעדה,האחראי שלנו יוסי כבר יתן לך אותן. אני פשוט רוצה שמי שילך אליהם יהיה מישהו שהם מכירים.
ולא כ''כ נוח לי לבקש מטום עכשיו"
לא שאלתי למה. לא רציתי לדעת "בסדר,אין בעיה"
"מיק,אני מצטערת. אני אחזור מאוחר יותר,אני חייבת לצאת. אם בא לכן אתן יכולות לראות את הסרט בלעדיי"
"מה זה?לאן?"
"משהו...שקשור לדורית,חברה של ג'וני. בלי שום קשר לטום,תרגעי"
"עכשיו?את תסתדרי ללכת לבד?"
"כן" אמרתי "אני מכירה פה דווקא את האיזור למזלי זה לא בעיה להגיע מכאן למסעדה שלהם"
"אוקי" היא אמרה "טוב,אבל תשמרי על עצמך ותחזרי מהר שאני לא אדאג"
"טוב אמא "חייכתי.
כשסגרתי את הדלת שמעתי את חגית אומרת "מסכנה,היא נראית שבורה"
"היא שבורה" ענתה מיקי.
התאים לי דווקא להשתחרר מהריכולים שלהן ושמחת החיים השופעת שאין לי כל בעיה איתה מלבד העובדה שלי אין אותה היום.
עם כמה שנהניתי להיות עם מיקי,כל מה שרציתי היה שיגיע כבר הבוקר של יום למחרת ואני אעוף מכאן לאלתר.
לא כמו שחשבתי היה ולקח לי זמן רב לתפוס אוטובוס נכון ומתאים ולהגיע למסעדה של ג'וני.
ככל שהזמן עבר נהייתי קצרת רוח יותר ויותר. למה בכלל הסכמתי? עם כמה שדורית מדהימה ומגיע לה,למה אני ולא הפוחלץ?
כשהגעתי סוף כל סוף למסעדה חיכה לי שם האחראי יוסי.
המסעדה הייתה סגורה בכלל והוא חיכה בחוץ עם חמגשיות ואמר "מה שלומך?"
לא שהכרתי אותו לפני כן,כן? אבל אמרתי "בסדר,תודה"
הוא הביא לי שקית גדולה בא ארז את החמגשיות ואמר שהוא הזמין לי מונית והוא חייב ללכת.
אחרי 5 דקות הוא עלה לאוטו ונסע ונשארתי שם לבד.
הטלפון שלי צלצל בשנית וזו הייתה שוב דורית שהתקשרה לוודא שאני הולכת.
"אל תדאגי" אמרתי "אני אתן להם"
"אני סומכת עלייך" היא אמרה "אני אצל ג'וני,נדבר"
הרחוב היה שקט וקריר פתאום. רוח מוזרה עברה. חשבתי,אולי בכלל יש לי חום.
הבטתי אחורה וקדימה ולא היה שם איש,רק מכוניות שעברו ללא הפסקה.
הסתכלתי על שלט המסעדה המאובק ומתחתיו היה רשום "להזמנות ומשלוחים עד הבית,יונתן..." ואז מספרו הטלפוני.
יונתן. ג'וני. גם אותו אני,סביר להניח,לא אראה לעולם.
המסעדה הייתה כל כך משגשגת ופתאום הכל דמם וחושך גדול שרר בפנים.
ואז המונית הגיעה וקטעה לי את המחשבות.
במונית התחילה התשישות הנפשית והשביזות האמיתית -הנהג הערס שסיפר בדיחות קרש והצחיק איזה הומלס מזדמן שישב לידו רק הוסיפו להרגשה הרעה שלי.
הטלפון צלצל שוב. זו הייתה שי.
"הלו מותק"
"היי"
"איך את?"
"יהיה בסדר" אמרתי "האמת שלא כל כך טוב"
"איפה את עכשיו?"
"אני בדרך לסידור קטן ואחר כך אני ישנה אצל חברה אחת שהכרתי כאן"
"ומחר בבוקר,מתי תגיעי?"
"אני יוצאת ב-10 ורבע"
"יכול להיות שנפגש אפילו באוטובוס!" היא אמרה "אני גם אצא מכאן ונתאם לנסוע באותו קוו. איזה קוו את לוקחת?"
"841" אמרתי "תשתדלי לעלות עליו שי,אני צריכה אותך כבר"
"אוקי,לילה טוב מותק"
"לילה כן,טוב לא כל כך. ביי שי"
אחרי שניתקתי צעקתי "היי,תעצור לי כאן!"
"כאן מתוקה?"
"כן"
"בטוחה מתוקה?"
"כן!"
"למה מתוקה?"הוא שאל.
"כי ככה בא לי!" צעקתי,זרקתי עליו את הכסף וירדתי מהמונית והוא נשאר להתפקע עם צחוק עם שיני הזהב שלו.
לא היה לי כוח ללכת ואז הטלפון צלצל שוב,שוב דורית.
"מה דורית?"
"הגעת?"
"כן" צחקקתי "מה הלחץ?"
"סתם,פשוט הם מחכים לך שם במזרקה"
"אין בעיה" אמרתי .
הרוח הקרירה גרמה לי לרעוד ולכסות את בטני ואז התקדמתי עד שראיתי את היתומים.
גיל ושון חיכו לי סמוך למזרקה.
"היי,מה קורה? " גיל חייכה אליי.
"בסדר" אמרתי "קחי,הבאתי לכם"
"תודה רבה. מזמן לא ראינו אותך!"
"כן" אמרתי "ויכול להיות שלא תראו יותר"
"מה?" היא נדהמה "למה?"
"לא משנה. אני צריכה לעזוב את ת''א"
"זה סופי?"
"כן" אמרתי "לא נורא. ותשמרו על עצמכם " ליטפתי את שיערו החלק של שון המתוק והקטן ואז דמעות נקרו שוב בעיני.
"אולי תשארי קצת?"
"אני מצטערת גיל, אני ממהרת. אני צריכה לנסוע מחר בבוקר"
"טוב" היא אמרה "להתראות"
"ביי" עניתי והסתובבתי ללכת משם עם ראש מושפל ודמעות בפתח העין וכל מה שרציתי היה לטבוע בים שהיה קרוב לאיפה שהייתי.
התהלכתי לאט לאט ואז פתאום....
שמעתי צלילים של נגינה. הפעם זה לא היה ההומלס הקבוע שיושב ומנגן שם בסקסופון.
הסתובבתי לכל הצדדים לראות מאיפה זה יוצא וראיתי רק אנשים עוברים ושבים עד שפתאום זה התבהר.נשימתי נעתקה.
ואז מאחורי כל האנשים ראיתי אותו ,יושב על סלע גדול,ומנגן. ואז אחרי מנגינת הפתיחה מביט בי ואז מתחיל לשיר:
"מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים,
והפחד השואל בי: 'האם את שלי?'
אל תעזביני,את המלאך שלי.
לפעמים אני לא מבין אותך,את עוברת שינוי
לפעמים אני בורח,לא להיות תלוי
אבל חוזר אלייך,אל המלאך שלי.
אני נווד זרוק שהתאהב לו בנסיכה,
כי בין כל היפות האלו את היית שונה
אני שלך לנצח,את המלאך שלי
אני שלך לנצח ...את המלאך שלי.... "
כל כך הרבה דמעות מכסות פרצוף כל כך קטן של ילדה שנעמדת כמו קפואה באמצע רחוב הומה אנשים עם תיק שזרוק על הרצפה ובוכה בכי כל כך חנוק עד שבית החזה שלה עולה ויורד.
"היא מביטה בו,בנסיך שלה,מסתכל עליה כמו באיזה חלום נוסף שלא רוצה היא להתעורר ממנו. והוא שר כל משפט בנפרד כשהוא מדגיש בצעקה "אני נווד זרוק שהתאהב לו בנסיכה...." ואז כשמסיים את המשפט האחרון כמעט ונחנק כשמבטו לא זז ממבטה ומתנשם הוא עד שמציין "את המלאך שלי" והיא אוהבת אותו כל כך. ורוצה כמעט למות בזרועותיו ".
התקרבתי אליו מבלי לדבר,בוכה כולי. בהלם. מתרגשת,מבוהלת.
הוא הביט לי בעינים כל כך עמוק ואמיתי כשהאישונים שלו מתרוצצים מהעין אחת שלי לשניה ואז הוא פתאום פתח את פיו ואמר בבת אחת,כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם:
"אני אוהב אותך".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
