מהלב אל האוזן

החצוצרה נתנה את האות הרבה אחרי שהתבלבלנו בספירה, ימים הפכו לשבועות והרגע שבו נשמעה הקריאה לדגל, זיכרון שחשבנו שייזכר לנצח, הפך מטושטש והתחלף מאז בתריסר מפגשים עם האויב המסתער, בשינה טרופה ובחלומות שהיינו מעדיפים לשכוח.

הכלי עשוי הזהב הקיא את המנון הקרב, אליו הצטרף הטוף שנשמע מרחוק והעיר את חיל הרגלים, הדגל ועליו תותחים מוצלבים מתחת לכתר, הונף בגאווה. עברה בי צמרמורת, כאילו נדבקתי במחלה שממנה הבראתי בעבר, כמו זיכרון שרדף אותי. תמיד היה שם הכתר. כשהיינו צעירים הגענו אל "שערי הגיהינום", אותו מבצר שבו הפכו אותנו מילדי איכרים לחיילים, ולאחר חברים בחיל התותחנים המלכותי, הונף שם הדגל ועליו הכתר. עברה שנה וגם שנתיים, כל אחת ניתנה בעמל רב למען הכתר. שלוש מלחמות למען הכתר, למי שזכה ושרד ניתן עיטור זהוב, עם סרט אדום או כחול או סגול, ולמי שנפל ארון עץ כהה, שנחשב יקר ערך יותר מן המדליה, ועליו חרוט הכתר. ושוב רוח קרה מלטפת את הפנים, פוגשת בזיעה ובחום הפנימי, כמו קדחת שאין לה מרפא, לא של הגוף אלא של הנשמה.

כבר לפני חודש החלטתי. לא עוד מלחמות, לא עוד מדורות מתחת לשמי הלילה, אותם פנים, אותם סיפורים שהופכים מדייקים פחות ופחות עם כל לילה, עם כל כפר, עם כל קרחת יער. לא עוד חרבות או רובים, ויותר מכל לא עוד אבקת שריפה, שהריח שלה נדבק לשיער ולעור כמו הריח של המוות עצמו, ונשבענו בכל היקר שגם את הממזר החולני הזה ראינו בין שורותינו, בגלימת כמורה סגולה עם חיוך נצחי על פנים לבנות כמו הגיר איתו מסמנים את תוכנית הקרב על הלוחות השחורים, כל ערב לפני קרב.

ושוב החצוצרה, ואנחנו כמו שחקני במה תופסים את מקומינו, צוות של שלושה אנשים ליד התותח האפור. והפעם הזו הייתה גרועה מתמיד. ערב לפני כן הבטן שלי התהפכה, לא אכלתי כבר שבוע שני ברציפות, והמים הפכו עכורים יותר ככל שהתקדמנו, הראש הסתובב, הלב החסיר יותר פעימות מן הנדרש.

הפקודה ניתנת, השמש זורחת, וכיתת היורים שלנו מוכנה הרבה לפני שהכלבה מתעוררת. אנחנו מצמידים אותה ושולחים לעברה פגז אחר פגז, וברגעים הספורים שבהם התותח מחריש את האוזניים שלי אני מתפלל לאלים שהיא תמות מוות כואב. רגע חולף ונשכח באותה המהירות שבא. אני מתבונן דרך מסך העשן, ומן העבר השני אני רואה את אותן הפנים החיוורות עטופות בתכריכים הסגולים, והמבט החלול שלהן מביט בי בחזרה, ויד חלושה מנופפת לשלום. השמש כבר נראית כמו כתם דם על הקיר האפור שהוא השמיים, הצמדנו אותה אל הקיר, וירינו בה מטח, והיא נפלה, והדם החם שזורם בתוכי, מעיר אותי לחיים. ושוב רעם נשמע, ושוב דממה.

פגז מסתער עלינו כמו כוכב שנפל מן המרומים. נופל בקול אדיר, ואני נופל לידו. האוויר בוער, וריח בשר שרוף מחליף את הריח המכור של האבק השחור. אני נופל ומביט בשני האחרים ליד התותח, ממשיכים לשלוח כדורי פלדה למטרה שאינה נראית באופק. אני מנסה לקום אבל כל כוח אזל. אני שוב מבחין בבחור החיוור ההוא, עם המבט החלול. אבל הוא כבר מניף את ידו אל עבר מישהו אחר, ומבטו כבר חותך כמו סכין את הנשמה של הקורבן הבא.

-

נכתב לפה.

הרבה זמן רציתי לכתוב לתחרות הזו, אבל האנרגיה שלי מתפזרת שווה בין הצבא, לבין אלכוהול לבין מעט החברים שעוד נשארו לי שם.

מושפע קשות ממגוון שירים רוסים על הצבא והמלחמה(ממקהלות הצבא האדום, דרך וויסוצקי ועד לרוק הישן של הפריסטרוייקה).