מהלב אל האוזן

האם הדובה פקחה את עיני אל הנצח המתפתל. הדממה הפכה למגינה פורחת אשר הפילה דלתות. לי, הייתה האפשרות לאן ללכת. כאשר האיש הבוער נשאר הרחק הרחק מאחורי.

אני זוכר את הרוח. היא סבבה סביבי, מלטפת ומחבקת. לוחשת מילות אהבה, מרוממת. ואז היא פסקה, ועמדתי במה שיכל להיות רק עדן.

ירוק. כך נראה העולם. פורח וצומח מקושט בצבעי הצהוב והסגול של הפרחים, הומה צליל משק כנפיי יצורי החרק שאכלסו אותו. היה שקט. הייתה הרמוניה. יכולתי לישון מבלי לפחד.

אך החלומות על אהובת ליבי, על ביתי, נעלמו כאשר הד קולו נשמע בדמיוני. הוא נשאר הרחק מאחור, אך הוא נשאר בחיים. הוא נשאר בעולם הארור ההוא, העולם הגוסס, וכמו סרטן, הוא כילה אותו עוד תומו, הפך ללהבה אחת אדירה והמריא גם הוא אל השמיים.

כאשר הסתער על האם הדובה היא חסמה את דרכו, מפזרת אבק כוכבים זהוב, הודפת אותו אלי. צחוקו הנלעג שוב נשמע באוזני, כה מוכר, הרי היה חלק ממני.

הוא צחק כאשר נחת על כר הדשא. ולמען האמת, שמחתי גם אני. הגלימה האפורה הזו הסתירה אותי דיי זמן, וכעת היינו שוב שלם יחיד. הוא לחש לחישות ארוכות, ואני צחקתי, צחוק של נער תמים. וזה כל שנדרש. כי כעת בערתי גם אני. ורגע לפני שכל שערי הגיהינום עמדו להישבר, ריסנתי את גבירת המוות במילים עדינות מתקופה שעברה מבלי לשוב. ועמדתי לצאת למלחמה.

הוא עמד מולי, בוער. עמדתי מולו, בוער גם כן. "בוא" אמרתי, והוא בא, אל על, אל הלא כלום.